התקפי זעם אצל מתבגרים

התקפי זעם אצל מתבגרים

תוכן עניינים

התקפי זעם אצל בני נוער

התקפי זעם אצל נער או נערה מתבגרים זהו אחד מאתגרי ההורות הקשים ביותר. אם אצל ילדים אנחנו מרגישים עוד שיש לנו שליטה עליהם ושהם תלויים בנו ('אם לא תתנהג יפה לא תקבל קינוח' למשל), אז אצל מתבגרים הם כבר כביכול לא צריכים אותנו, ובהחלט יודעים שהם יכולים להיות אדונים לעצמם ולהחלטותיהם.

לכן כאשר מתבגר מצוי בהתקף זעם, אין לנו ההורים הרבה כלים למשא ומתן איתו.

התקפי זעם של מתבגרים יכולים לנוע מקלים ביותר, כאלו שמתאפיינים למשל בטריקת הדלת או ברצון שלהם להישאר בחדר לערב שלם, ועד להתקפים מאוד קשים ומורכבים שיכולים לכלול השלכות של חפצים, קללות וגידופים ואפילו אלימות כלפי ההורים או האחים והאחיות.

לבחור את המלחמות

העצה הראשונה שלי עוד לפני שנעמיק בנושא, היא לבחור את הקרבות שאליהם אנחנו נכנסים.

אם מדובר במתבגר שטורק את הדלת למשל או מתבודד בחדר לערב שלם, אני אומר אולי זה בסדר. זה טבעי שהוא ירצה את הזמן לעצמו. 

ייתכן שהוא עונה על הקריטריונים של התקף זעם קל. לעתים הוא יחלוף אם נבחר שלא להגיב.

אך זה לא תמיד אפשרי

מן העבר השני, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בבית עם אווירה מאוד קשה, בית שבו כולם מרגישים כאילו והם הולכים על ביצים. פחד וחשש מוחשי מפני תגובות המתבגר.

זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בדברים הקטנים ביותר.

היו לי הורים שחששו לשאול את ילדם כיצד עבר היום בבית הספר, והיו שאפילו עוררו זעם כששאלו מתי הטיול השנתי או עם מי ילדם יישן באכסניה.

במקרים שכאלו עלינו לטפל, וחשוב שאנחנו כהורים נעשה מאמצים כבירים כדי להביא לפתרון הבעיה.

שמירה על תקשורת

המפתח להתקפי הזעם טמון קודם כל באופן שבו אנחנו מתקשרים עם הילד.

ישנם מספר מקרים שעלולים להתהוות כתוצאה מהאווירה שבבית:

1. חוסר תקשורת

במקרים הקשים מאוד, מגיעים אלי הורים שפשוט לא מתקשרים.

הורים ש'וויתרו', ובכוונה אני משתמש במרכאות כי אני יודע שזה לא נכון.

אך מרוב תסכול, ואפילו תשישות מהמצב, אנו מפסיקים ליצור כל בסיס של תקשורת עם ילדנו.

2. תקשורת בצעקות

המצב השני שגם הוא לא עדיף, הוא כאשר אנחנו מחזירים לילד באותו המטבע.

אמנם יש שיח בין הצדדים, אך הוא מתאפיין בהרמת הטון.

מצב שכזה אני מכנה אותו כהתקף זעם של הורים נגד התקף זעם של מתבגרים.

3. תקשורת שאנחנו שולטים בה

שני המצבים הראשונים מתארים תרחיש ובו איבדנו שליטה.

האחד, איבדנו שליטה על התקשורת וממש איבדנו את התקשורת עצמה.

השני הוא אובדן היכולת שלנו להיות אלו שידם על העליונה בתרחיש הקשה.

הורים, אני יודע שזה אתגר קשה נורא, אבל הסוד טמון ביכולת שלנו להישאר בשליטה.

ומה כוונתי?

דרך הפעולה

הסוד בכל הדרכת הורים שאני מעביר, בין אם מדובר בפעוטות, בין אם מדובר בילדים ובין אם מדובר בבני נוער; היא שקשה נורא לשנות את התגובות של ילדינו, אך קל נורא לנו לשלוט ולשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים.

דרך השינוי שאנחנו נחולל בנו, יתחולל שינוי גם בצד השני.

אדגים זאת על למשל זריקה:

מדריך זה נכתב בעת עיצומה של המגפה המוכרת לכולנו כבר, לכן ייתכן שההשראה נבעה משם.

כאשר אנחנו מקבלים זריקה, מנחים אותנו להרפות את השריר כדי שלא יכאב, או לפחות יכאב פחות.

כך אנחנו צריכים להתנהג גם בהתקף זעם אצל מתבגרים.

ההבדל בין להיות רכים לבין להיות סופגים

אנחנו לא יכולים באמת לתקשר עם המתבגר בזמן שהוא חווה התקף זעם. זה קשה עד בלתי אפשרי.

אנחנו צריכים במקום זאת, להיות יותר רכים איתו.

חשוב לי נורא להתעכב על זה כי יש הבדל משמעותי בין רך לבין סופג או לקבל דברים שהם לא לעניין.

אנחנו כהורים צריכים לקבל החלטה מה אנחנו מוכנים לקבל ומה לא. היכן נבחר להגיב והיכן נבחר להבליג למרות שמדובר בהתקף זעם שמעורר בנו תחושות שליליות קשות.

החלטה משותפת בין ההורים

כאשר אתם רגועים ונינוחים, אני ממליץ שתשבו כדי לשרטט לעצמכם גבולות; היכן עוברים הקווים האדומים, היכן תהיו מוכנים להכיל, והיכן תחליטו שאין כל סיבה להתרגז.

מחליטים מראש.

זוהי יחסית משימה קלה, כיוון שאנחנו כבר מתורגלים בהתקפי זעם ויודעים מה יהיה. התגובה של הנער או הנערה כבר לא כזאת מפתיעה אותנו.

לכן נוכל לשער את התרחישים הנפוצים ועל-פיהם להחליט מה תהיה מידת התגובה שלנו.

למשל: אנחנו יודעים שאם הנער או הנערה יקללו או ירביצו, אז זה משהו שמבחינתנו לא נקבל.

לעומת זאת, אם הנער או הנערה יטרקו את הדלת בחוזקה, ייתכן שנחליט פשוט לא להגיב. ואגב הרבה פעמים כשאין כל תגובה, זה מוציא את 'הכיף' מהפעולה הזו.

זמן תגובה וזמן חינוך

זהו עיקרון נוסף שאני שם עליו דגש בהדרכות הוריות בין אם מדובר בייעוץ להורים למתבגרים או לילדים, ואני גם מדגיש אותו פעמים רבות בבלוג שלי.

יש זמן שבו אנחנו מגיבים לאותו אירוע, למשל הנער צועק ואנחנו בוחרים אם כאן עובר הגבול שאנחנו מפסיקים את האירוע או מבליגים עליו.

ויש את הזמן שבו הרוחות נרגעות, ואז אנחנו ניגשים לחנך. אז אנחנו ניגשים להסביר ולהנחות שמה שקרה כאן היה פסול ואסור שיקרה.

אני מפציר בהורים לקיים את העיקרון הזה, כיוון שהוא נורא חשוב. בדיוק כמו שאי אפשר לדבר אתכם כשאתם עצבניים, כך לא אתם ולא הנער או הנערה מגיבים בזמן האירוע בצורה שקולה. הרגש משחק תפקיד בולט יותר על ההיגיון.

כאשר הרוחות נרגעות, חשוב שנבהיר להם שמה שקרה כאן היה פסול, ושזה גורר תגובה מאתנו.

דווקא כאשר מקבלים עונש כשרגועים, מבינים את חומרת המעשים ומסיקים מסקנות.

אחרי שהתכוננו לזה:

אנחנו לוקחים את המתבגר לשיחה, כשהוא לא בהתקף זעם, ומסבירים לו (כדוגמה): "תקשיב, עד היום כשכעסת, היית מרביץ לאחיך. אנחנו לא מוכנים שהדבר הזה יקרה יותר". ובכל פעם שזה יקרה נגדיר לו מראש מה הדבר שנעשה.

אפשר למשל:

להודיע שאנחנו מפסיקים לתת דמי כיס לתקופה מסוימת, או שיש לחזור מבית הספר הביתה מבלי ללכת לחברים.

אדגים זאת על המקרה הקשה כשאח מרביץ לאחיו:

במקרה שכזה למשל, אפשר לומר לאח המרביץ שאנחנו לא נאכל איתו ארוחת ערב כיוון שאחיו מפחד ממנו וזה מפריע לארוחה.

זה נשמע קשה, אבל זה גם מבהיר את הנקודה לאח שהרביץ.

אתייחס להתקלה שאולי חשבתם עליה: ומה יקרה אם הילד יתעקש לבוא לשולחן?

אם הילד נניח התיישב בשולחן האוכל למרות מה שאמרתם, נסו לנצל את זה לטובתכם. אם הוא בא בגישה חיובית כי הוא רוצה להיות אתכם, תגידו לו: "תראה איזה נעים ככה לשבת כולם. ככה היינו רוצים שזה יישאר".

נצלו את זה שאתם זוג הורים

בכוונה שמתי את העצה הזאת אחרונה: יש לי גם לא מעט חד-הוריים שמחפשים פתרונות.

אך אם אתם זוג, נצלו את הכוח הזה.

אם אחד מבני הזוג מתקשה ליישם את העצות שכתבתי למעלה, ובן או בת הזוג השני/ה כן יכולים ומסוגלים להגיב – אפשר שהמטלה הזו תהיה יותר על אחד מן ההורים.

מה שצריך להכווין אותנו זו המטרה והדרך היעילה ביותר שבאמצעותה נשיג אותה.

לנצל ולדעת לפעמים לנשום. אנחנו לא במלחמה וזה לא ניצח אותי וזה לא מאבקי כוח ומאבקי כוח עם מתבגר אני לא מכיר אף הורה שניצח. אי אפשר לנצח מאבקי כוח עם מתבגר. אנחנו לא במלחמה ואנחנו לא באים להוכיח לו מה יקרה. לא באים להוכיח שום דבר ולא מוכיחים שאנחנו חזקים. באים סך הכל להיטיב עם המתבגר. אנחנו מורידים פה את האגו. ואנחנו לא באים להראות מי מנצח ומי יותר חזק.

אנחנו במקום שהאחריות היא עלינו, ואנחנו גם בוגרים וזה המקום שלנו כבוגרים להגיד אז אני נושם וזה לא כמו שתכננתי.

אני אגיד שהרבה פעמים מה שמזין התקפי זעם זה התגובות בחזרה של ההורים. וברגע שההורים מבינים את זה שהם אלו שמזינים את התקפי הזעם, והם לוקחים שניה אחריות על התגובות שלהם ולא מפילים את האחריות על הילד למה הוא מתנהג ככה, אז השינוי הוא זו הדרך ככה מתחילים את השינוי בנושא הזה.

ותזכרו - אנחנו לא במלחמה

טיפ אחרון לסיום הוא לזכור כל הזמן שאנחנו לא נגררים למאבקי כוח ולא למלחמות.

זה לא שאנחנו ננצח או המתבגר. כולם מפסידים כאן, ואם כבר ננסה לחשוב על ניצחון והפסד, אני באמת ובתמים לא מכיר הורה שניצח.

לפעמים אנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה, להוריד את האגו ולזכור שלמרות שאנחנו ההורים של הנער או הנערה, הם מקיימים חיים נפרדים מאתנו.

המקום שלנו כהורים הוא לשמור על קו תקשורת בריא איתם ככל שניתן. קו תקשורת שכזה, יאפשר להם גם לבוא ולהתייעץ איתנו ברגעים הקשים, ברגעים מאתגרים ובנסיבות שנרצה להיות אלו שידעו מה מתרחש בעולמם. בנושא זה ממליץ גם על המאמר שלי בנושא ילד מתבגר לא מתדבר איתי.

עוד משפט אחרון הוא שתגובות זועמות מצדנו, מזינות את התקפי הזעם של המתבגרים וחוזר חלילה. חשוב שננסה לקחת את האחריות על התגובות שלנו, ולהיות אלו שפועלים כדי לחולל שינוי.

שליחת שאלה

מוזמנים לשלוח לי שאלה פתוחה בנושא התקפי זעם אצל בני נוער:

אני מזמין אתכם להתייעץ איתי

שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים מוסמך, בעל תואר שני בחינוך ומנהל חטיבת ביניים. עורך הדרכות הוריות וכן מעביר סדנאות הורים.

היכרותי עם הדרכות ההורים למתבגרים, הפגישה אותי עם מגוון רחב של תרחישים, חלקם ממש מרגישים בלתי-פתירים, קשים ומאתגרים.

בכל שאלה והתייעצות בנושא התקפי זעם אצל מתבגרים, אני מזמין אתכם להתייעץ איתי.

ניתן לקיים הדרכות הוריות בקליניקה שלי בתל אביב, ברעננה וכן אני עורך מפגשים פרטניים גם בזום.

לשיחת ייעוץ ראשונית:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

השארת פניה מהירה:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

השארת פניה מהירה:

התייעצו איתי

השאירו פניה

כתבו לי בוואטסאפ