לילד אין מוטיבציה ללמוד! (מוטיבציה לא הייתה חסרה – אז מה כן?)

לילד אין מוטיבציה ללמוד

תוכן עניינים

כשהיחסים עם המתבגרים חגים סביב נושא הלימודים

המקרה הבא מדגים לדעתי את אחת מן הסיבות המרכזיות ביותר שמביאות הורים אלי לקליניקה; בדגש על הורים למתבגרים. הסירוב ללמוד, המוטיבציה הירודה ללמוד לבחינות ולהביא הישגים.

בחרתי במקרה המדובר דווקא כי מוטיבציה לא הייתה בעיה כלל וכלל.

היה מדובר בזוג הורים לילד שעמד לעלות לתיכון, ויחסיהם חגו סביב נושא הלימודים ללא הפסקה.

אי אפשר היה להאשים אותם האמת, ונאמר להם שלאור ההישגים הירודים, ייתכן מאוד שבנם לא יוכל לעלות לתיכון. כל הציונים היו נמוכים ללא יוצא מן הכלל.

ההורים המתוסכלים והמודאגים הגיעו אלי וביקשו לבחון אם ישנו דבר מה שעדיין אפשר לעשות כדי לשנות את גזירת הגורל.

המצב הנתון

תמונת המצב העלתה נער שלא לומד, לא מכין שיעורים ומבריז לעתים תכופות מבית הספר.

בנוסף ההורים השקיעו כסף רב והיו מוכנים להשקיע כמה שיידרש בשיעורים פרטיים. האמא ישבה איתו על השיעורים והייתה מוכנה להקדיש כמה זמן שרק צריך.

הנער מצדו לא למד הראה כל נכונות להשתנות.

ההורים הסבירו לי שלא יעזור דבר, הילד פשוט חסר כל מוטיבציה להגיע להישגים.

האמנם?

לאחר בדיקה מעמיקה - מה גילינו?

במפגשים ובביקור הבית שאני עורך במפגש השני, התברר שההפך הוא הנכון – הילד עם מוטיבציית שיא! ועם משמעת עצמית מטורפת.

היא פשוט לא הייתה מוקדשת ולו במעט ללימודים 🙂

הנער היה בנבחרת טיפוס, וכמעט באופן יומיומי היה עורך אימוני טיפוס, היה קם לפנות בוקר בסופי שבוע, היה משתתף בתחרויות אליהן ההורים היו מסיעים אותו.

הילד היה מושקע בדבר הזה בצורה טוטלית. מבחינתי? הוא היה השראה.

כשהנער רצה, הוא עשה. חד-משמעית. פשוט בבית הוא לא עשה דבר, והוא ניחן בהחלט בעקשנות בריאה.

וויכוחים אדירים וצעקות רמות לא הועילו. הוא היה בשלו.

הוא לא קם בבוקר לבית הספר, הוא לא הכין שיעורים, לא התכונן לבחינות, לא השקיע זמן לשבת עם אמו והיה מבריז, ולא היה מקדיש את תשומת הלב לשיעורים הפרטיים.

אז מה עשינו?

דבר ראשון היה להפסיק לצעוק

בהערת אגב, אחד הדברים שאני עושה בהדרכות הורים הוא להטמיע את העיקרון שאם דבר מה שעשינו עם ילדינו לא עובד, אז מזהים אותו, ומפסיקים להשתמש בו. 

רק כך נצא מתוך התפיסה המקובעת ונגבש תגובה חדשה לחלוטין.

דבר שני שאלתי את ההורים - מתי דיברתם עם הילד על משהו שהוא מחוץ ללימודים?

הם ענו לי בפה מלא שהם פשוט לא מסוגלים.

כאן הסברתי להם שחייבים לפעול בדחיפות, ושמוכרחים להוציא אותם מהלופ הזה.

הם קיבלו משימה: לקבוע זמן לבד, מה שנקרא 'זמן איכות עם הילד'.

משמעות הדבר היא לקבוע זמן עם הילד שבו לא מדברים על לימודים או על כל דבר אחר שנועד לחנך את הילדים. נותנים להם את הזמן לעשות מה שהם רוצים, מבלים איתם במה שהם אוהבים, מדברים איתם, מקשיבים להם, נותנים להם את מלוא היחס.

במפגש הבא (וזה תמיד מרגש אותי) ההורים חזרו כשהם מרוגשים ונלהבים: 'רון היה לנו פשוט כיף!'.

האמא הודתה שהיה לה קשה שלא לדבר על הלימודים, ומה גם שבאותו יום קיבלה הערה במשוב של בית הספר והחליטה שלא לדבר על כך.

ההורים סיפרו לי שהם הפכו זמן האיכות הזה להרגל קבוע. ואין לכם מושג כמה שדבר שכזה יכול לחולל שינוי מדהים.

ולמה זה חשוב?

  • קודם כל, כמי שמילא תפקיד כמנהל חטיבת ביניים, אני מרגיש בנוח לומר לכם – לא הכל צריך לחוג סביב לימודים. שמרו על היחסים שלכם עם הילדים. הם יקרים מפז. לא צריך 'לצבוע' את היחסים רק בצבע אחד.
  • ברגע שמטפחים את היחסים על הילדים, הם נכונים הרבה יותר להתפשר ולהקשיב לנו.

לאחר מכן עשינו סדר בדרישות שלנו

מה אנחנו דורשים? מה אנחנו רוצים שיקרה? ומה יקרה אם מה שנבקש לא יקרה?

קריטי לתהליך שנגדיר במדויק מה אנחנו מצפים שיקרה, באילו צעדים / סנקציות יבחרו אם זה לא יתממש, וגם מה יהיה הצ'ופר אם לחילופין זה כן יתממש (למשל ציוד בתחום הטיפוס שהנער מאוד רצה).

ההורים אמרו שחשוב להם לבקש מהנער שיילך לבית הספר באופן קבוע, שישתתף בשיעורים הפרטיים, שיתחייב לשבת עם אמו פעם בשבוע על הלימודים.

והורדנו את זה אל השטח

בהדרכה ההורית אני תמיד אומר להורים – החלטתם? אל תפתיעו את ילדיכם, הודיעו להם על כך מראש.

ואכן, אחרי שבחרנו ביחד את הדרישות, ההורים ישבו עם ילדם בנחת, הציגו לו מה הם דורשים, הסבירו מה יקרה אם הוא כן יעשה את מה שמצופה ממנו, מה יקרה אם לא. הכל היה בשיח כנה, בשיח רגוע ושליו.

אגב: שימו לב להבדל משמעותי בין ילדים לבין נוער. השיח התאפיין במשא ומתן, וזהו מאפיין מאוד בולט אצל בני ובנות ונוער.

הוא הביא טיעונים נכונים דוגמת: 'מה אני לא אאחר בכלל לכל השיעורים? ואם איחרתי לשיעור אחד אני לא אקבל צ'ופר?'.

הסברתי להורים שזה סימן חיובי מובהק – זה מראה שהנער באמת שם, הוא באמת רוצה במטרה המשותפת לכולם.

ההורים והנער הגיעו להסכמות מלאות.

האם בהכרח זה אומר סוף טוב הכל טוב? כן, אך זכרו כי המציאות כמובן איננה שחור ולבן

החדשות המעולות: הנער הצליח לשפר את הציונים כפי שהוריו רצו, והאיום באשר לעלייה לתיכון הוסר.

עם זאת, כמובן שהתהליך לא היה פשוט.

ההורים סיפרו לי שלעתים הוא כעס כיוון שהם 'מימשו את החוזה' והענישו כשהוא לא עמד בדרישות שלהם.

ייעצתי שצריך לדעת לפעמים גם להרגיש את השטח, ללחוץ איפה שצריך ללחוץ, לדרוש מתי שצריך לדרוש, וגם לשחרר כשהסיטואציה נתפשת כקלילה יותר, או כמשמעותית פחות עבור ההורים.

התוצאה הסופית עם זאת, הייתה מדהימה:

  • נער שלפתע ידע לנתב את המוטיבציה המדהימה שלו גם ללימודים
  • הורים שהרגישו המון נחת אחרי זמן רב, וזנחו את מאבקי הכוח הקשים והמרים
  • האיום במעבר לתיכון הוסר והציונים שופרו
  • והורים שנהנים ממערכת יחסים משופרת וחיובית הרבה יותר עם ילדם (ויש לכך גם השפעות לעתיד הרחוק)
שליחת שאלה

רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?

התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:

מכירים הורים שיוכלו להיעזר במידע? שתפו אותו איתם :)

לשיחת ייעוץ ראשונית:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

השארת פניה מהירה:

התייעצו איתי

השאירו פניה