אי אפשר להתחרות במסך רק באמצעות "די כבר עם הטלפון"
כשהילד או המתבגר נמצאים שעות ארוכות מול המסך, חשוב שלא להקטין אותם ולא להסתפק בלקיחת הטלפון כעונש. הדרך הנכונה משלבת בין הגדרה ברורה של זמני המסך, הכנה מראש לתגובה של הילד ויצירת פעילויות משותפות שמעניינות אותו באמת.
אין היום כמעט דבר שמסוגל להתחרות במסכים.
המשחקים, הסרטונים והרשתות החברתיות בנויים כדי להשאיר אותנו שם. עוד סרטון, עוד שלב, עוד הודעה, עוד גלילה קטנה שהופכת פתאום לארבעים דקות. וגם אנחנו המבוגרים מכירים את זה היטב.
לכן, כאשר אנחנו רואים ילד או מתבגר שדבוק לטלפון, למחשב או לטאבלט, צריך להבין שההתמודדות שלו שונה מאוד מזו שהייתה לנו בילדות. המסכים נמצאים בכל מקום. הם משמשים ללימודים, לתקשורת עם חברים, לבידור, למוזיקה, למשחקים ולפעמים גם כדי לברוח לרגע מהעולם.
אבל בואו נודה באמת: זה שהמסכים הם חלק מהחיים, לא אומר שאנחנו צריכים לתת להם לנהל את הבית.
למה כל כך קשה לילדים להתנתק מהמסכים?
גם כשאנחנו היינו ילדים היו טלוויזיה, משחקי מחשב וקונסולות. אבל לא הסתובבנו עם עולם שלם בכיס, כזה שמתעדכן בכל שנייה ומאפשר לנו להיות בקשר עם כולם בכל רגע.
הילדים שלנו לא צריכים לחכות לתוכנית שתתחיל בשמונה בערב. הכל זמין עכשיו.
חשוב להבין גם שהטלפון הוא לא רק מכשיר. עבור מתבגר הוא יכול להיות המרחב החברתי שלו. שם מדברים החברים, שם קובעים, שם צוחקים ושם הוא מרגיש שהוא יודע מה קורה.
לכן, כשאנחנו פשוט לוקחים לו את המכשיר, מבחינתו לא תמיד לקחנו משחק. לפעמים הוא מרגיש שלקחנו לו את כל העולם החברתי.
זה לא אומר שאסור לקחת את הטלפון או להציב גבול. בוודאי שמותר, ולפעמים גם צריך. אבל חשוב שנבין את עוצמת התגובה ולא נפרש אותה מיד כחוצפה, כפינוק או כבעיה באופי.
מה לא לעשות כשהילד כל הזמן במסך?
אחת הטעויות הנפוצות היא להפוך את המסך לנושא המרכזי ביחסים עם הילד.
"אתה כל היום בטלפון."
"אי אפשר לדבר איתך."
"איזה דור זה."
"כשאני הייתי בגילך הייתי כל היום בחוץ."
בואו רגע נעצור ונבין מה הילד שומע בתוך המשפטים האלה. הוא לא שומע דאגה. הוא שומע ביקורת. הוא שומע שאנחנו לא מבינים אותו ושאנחנו מקטינים את הדברים שמעניינים אותו.
ואז נוצר מצב שבו אנחנו גם לא מצליחים להרחיק אותו מהמסך, וגם מרחיקים אותו מאתנו.
יש כאן עוד נקודה שהילדים מזהים מיד: אנחנו מתלוננים שהם דבוקים למסכים, אבל במקביל הם רואים אותנו בודקים הודעות בזמן הארוחה, עונים למייל בזמן שהם מדברים איתנו וגוללים בספה בערב.
הם רואים הכל.
לכן, לפני שאנחנו אומרים לילד "תעזוב כבר את הטלפון", כדאי שנבדוק גם מה אנחנו משדרים לו.
אל תקטינו את העולם שמעניין אותם
יכול להיות שאתם לא מבינים מה כל כך מעניין במשחק שהילד משחק בו. יכול להיות שסרטוני האיפור, הכדורגל, הגיימינג או הריקודים בטיקטוק נראים לכם כמו בזבוז זמן מוחלט.
זה בסדר. אתם לא צריכים לאהוב את זה.
אבל חשוב שלא לזלזל.
כשאנחנו אומרים למתבגר שהתחביב שלו שטותי, אנחנו לא גורמים לו להבין שהמסך מיותר. אנחנו גורמים לו להבין שאנחנו לא הכתובת לדבר איתה על הדברים שהוא אוהב.
נסו לשאול אותו מה הוא רואה. מה מצחיק בזה? מי היוצר שהוא אוהב? איך משחקים במשחק הזה?
לא מתוך חקירה משטרתית, ולא כדי להגיע אחרי שתי דקות למשפט: "אז אולי עכשיו תניח את הטלפון".
פשוט להתעניין.
דווקא כשאנחנו נכנסים קצת לעולם שלהם, אנחנו יכולים בהמשך גם להזמין אותם לצאת ממנו.
אלטרנטיבה למסך צריכה להיות מספיק מעניינת
אני אומר להורים בצורה ברורה: אי אפשר לקחת לילד את הדבר הכי מעניין שיש לו, ולהציע לו במקום "לך תמצא משהו לעשות".
מבחינתו זו לא אלטרנטיבה.
אם אנחנו רוצים שהילד או המתבגר ייצאו מהמסך, אנחנו צריכים להשקיע מחשבה. לבדוק מה מעניין אותם ולבנות פעילות שתהיה מספיק אטרקטיבית.
זה יכול להיות ספורט, בישול, נגרות, יצירה, טיול, צילום, מוזיקה, מכוניות, בעלי חיים או כמעט כל דבר אחר.
לא מה אנחנו חושבים שהוא אמור לאהוב. מה הוא באמת אוהב.
איך יוצרים פעילות משותפת שבאמת תעבוד?
נניח שהמתבגר אוהב סרטוני בישול או אתגרים שהוא רואה ברשת. במקום להגיד לו שהסרטונים האלה מבזבזים לו את הזמן, אפשר לקחת את מה שמעניין אותו ולהפוך אותו לזמן משותף.
- בוחרים יחד מתכון או אתגר: אפשר למצוא מנה שהוא ראה בטיקטוק, ביוטיוב או באינסטגרם ולומר: "יאללה, בוא ננסה להכין את זה".
- יוצאים יחד לקנות מצרכים: גם הקנייה היא חלק מהפעילות. זו עוד הזדמנות לדבר, לצחוק ולהיות יחד בלי להכריז שעכשיו מתקיים "זמן איכות".
- מכינים את המנה יחד: הילד מוביל, אתם עוזרים. אפשר גם להצטלם, לצלם את התהליך או לעשות גרסה משלכם לסרטון.
- ממשיכים לפעילות נוספת: אפשר להירשם לסדנת סושי, אפייה או בישול, ולאחר מכן לתרגל בבית את מה שלמדתם.
- יוצרים מסורת משלכם: הכרתי אבא ובן שהתחילו לעבור יחד בין מסעדות ולדרג מנות ראמן. זאת כבר לא רק ארוחה. זה פרויקט משותף, שפה משותפת וזמן ששניהם מחכים לו.
שימו לב מה קרה כאן: לא יצאנו למלחמה נגד המסך. השתמשנו במה שהילד אוהב במסך כדי ליצור קשר מחוץ למסך.
אפשר גם לקבוע זמן שפשוט לא מיועד לטלפון - אבל הכי חשוב - לקבוע!
למשל, תוכלו לקבוע מראש זמן משפחתי שבו כולם מניחים את הטלפונים בצד ויוצאים לטיול, למסלול או לפעילות אחרת.
אומר את המובן מאליו, אבל לפעמים צריך להדגיש את זה: כדאי שהכלל יחול על כולם.
לא הגיוני שנודיע לילד שהוא בלי טלפון, בזמן שאנחנו מצלמים כל עץ, עונים להודעות מהעבודה ובודקים מה קורה בקבוצה המשפחתית.
אפשר גם לשלב את הטלפון בתוך הפעילות בצורה מוגבלת. למשל, להכין חידון שצריך לפתור לאורך המסלול, לצלם תמונות לפי משימות או לחפש מידע על המקום.
המטרה היא לא להעמיד פנים שהטלפון לא קיים. המטרה היא להראות שהוא כלי שנמצא אצלנו, ולא מנהל אותנו.
ועכשיו לחלק שאי אפשר להתחמק ממנו: הצבת גבולות
אלטרנטיבות ופעילויות משותפות הן חשובות, אבל הן לא מחליפות גבולות.
אם הילד משחק עד אמצע הלילה, לא מגיע לארוחות, לא מכין שיעורים או מפסיק לפגוש חברים מחוץ למסך, לא מספיק להציע לו להכין פסטה ביחד.
צריך לקבוע גבול.
אבל לפני שמציבים גבול לילד, אנחנו ההורים צריכים להגדיר אותו לעצמנו.
לפני שמדברים עם הילד, עונים על השאלות הבאות
כמה זמן מסך אנחנו מאפשרים?
האם מדובר בזמן יומי, בזמן שבועי או בזמנים שונים בין ימי לימודים לסופי שבוע?
מה נחשב אצלנו לזמן מסך?
האם טלוויזיה נכללת? משחק במחשב? צפייה ביוטיוב? שיחות עם חברים? שימוש לצורכי לימודים?
באילו שעות אין מסכים?
בזמן הארוחה? בחדר השינה? שעה לפני השינה? בזמן הכנת שיעורי בית?
מה יקרה אם הילד יעבור את הזמן שנקבע?
האם זמן המסך שלמחרת יתקצר? האם המכשיר יעבור להורים בשעה מסוימת?
האם אנחנו באמת מסוגלים לעמוד בהחלטה?
זאת השאלה החשובה ביותר. אין טעם לקבוע כלל שאנחנו יודעים מראש שנבטל אחרי עשר דקות של ויכוח.
וחשוב לא פחות: ההחלטה צריכה להיות ברורה גם בין ההורים
לא פעם הורה אחד קובע גבול, וההורה השני נשבר.
אחד אומר: "הטלפון נשאר אצלי עד מחר", והשני מחזיר אותו כי הילד בוכה, כועס או טוען שהוא מוכרח לדבר עם חבר.
הילד מהר מאוד מבין איפה אפשר ללחוץ.
זה לא אומר ששני ההורים צריכים להגיב בדיוק באותה צורה. לפעמים אחד ההורים מתקשה יותר להתמודד עם הכעס של הילד, ואז נכון שההורה השני יוביל את התהליך.
אבל ההחלטה צריכה להיות משותפת.
לפני שמודיעים לילד על הכללים החדשים, שבו ביניכם. החליטו מה אתם דורשים, מה תהיה התגובה שלכם ואיך אתם מתכוונים לעמוד בה.
לא משנים את הכללים באמצע מריבה
הילד משחק כבר שלוש שעות, אתם מתעצבנים, שולפים את הטלפון מהיד ומכריזים: "זהו, מעכשיו יש לך רק שעה ביום".
זאת לא הצבת גבולות. זאת תגובה מתוך כעס.
את השיחה על שינוי זמני המסך עושים בזמן רגוע.
אומרים לילד: "שמנו לב שבתקופה האחרונה המסכים תופסים יותר מדי מקום. עד היום אפשרנו את זה, אבל החלטנו לשנות. מעכשיו הטלפון נשאר מחוץ לחדר בלילה, וזמן המשחק יהיה עד שעה מסוימת".
לא צריך לנאום במשך ארבעים דקות. לא צריך להציג מצגת עם מחקרים. הילד לא ישתכנע ויגיד: "אבא, תודה שפתחת את עיניי".
הוא כנראה יתנגד.
התפקיד שלכם הוא לא לגרום לו לאהוב את הגבול. התפקיד שלכם הוא להיות ברורים לגביו.
ומה קורה כשהילד מתנגד?
הוא יכעס. הוא יגיד שלכולם מרשים. הוא יסביר שאתם הורסים לו את החיים, שלא מבינים כלום ושעכשיו הוא גם לא יוכל לדבר עם אף אחד.
אל תיבהלו.
אפשר לגלות אמפתיה בלי לוותר על ההחלטה.
"אני מבין שאתה כועס."
"אני מבין שקשה לעצור באמצע משחק."
"אני יודע שאתה רוצה להמשיך לדבר עם החברים."
אמפתיה אינה ביטול הגבול.
אפשר להבין את הילד, ועדיין לקחת את הטלפון בשעה שנקבעה.
אומר לסיום, אנחנו לא מבטלים את קיומם של המסכים. אבל אנחנו כן מנהלים את האירוע
מסכים הם חלק מהעולם, והילדים שלנו יצטרכו לדעת להשתמש בהם.
המטרה שלנו אינה להפחיד אותם מהטכנולוגיה או לגרום להם להרגיש שמשהו בהם לא בסדר מפני שהם אוהבים לשחק, לצפות בסרטונים או לדבר עם חברים.
המטרה היא ללמד אותם איזון.
לדעת שיש זמן למסך וזמן למשפחה. זמן למשחק וזמן לשינה. זמן להיות מחוברים לאחרים דרך הטלפון, וזמן לצאת מהחדר ולפגוש את העולם.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער