הילדים לא מקשיבים לנו - מה עושים?
הילדים לא מקשיבים למרות שאתם מאוד חדים וברורים? התסכול שלכם הוא לחלוטין מובן, ולעתים פשוט נדמה שלא יעזרו גם טונים צורמים. הופ! רגע, בדיוק על זה נעצור :). הטונים הגבוהים לעתים חוטאים מן המטרה ורק מביאים אותנו לדרך ללא מוצא. זה חשוב, אך יש גם הרבה מעבר. בואו נקפוץ אל המאמר.
ילדינו מביאים עמם עולם ומלואו, עולם של חשקים, עולם של רצונות והעדפות לטוב ו… ובכן גם לרע, תלוי את מי שואלים (קרוב לוודאי שלא מבחינתם). לעתים אנחנו ממש יכולים להרגיש כאילו הם נכנסו איתנו למלחמת חורמה, והמאבק רק מוציא את שני הצדדים תשושים ובעיקר עם אווירה לא נעימה.
האם יש מה לעשות בנידון? שמי רון שמעוני, מומחה להדרכת הורים, וכאן אבקש להתייחס לאחת מן התלונות השכיחות ביותר במפגשים עם ההורים: הילד לא מקשיב לי, הילד לא עושה מה שאני אומר או אומרת לו.
התנהגות גוררת התנהגות? לא במובן שאנחנו רגילים לחשוב
כשהילדים לא מקשיבים לנו, טבעי שנחשוב שצריך להקשיח איתם את העמדה, שעלינו כהורים לעמוד על שלנו. טבעי, אבל זה לא כל כך עובד. פשוט הורגלנו לחשוב כך כי כל המערכת הזו מוכרת כגישה של יחסי סמכות.
השיטה שלי היא שאי אפשר לשנות אצל הילד שום דבר. זה אמנם אפשרי ללכת ראש בראש, אבל בסופו של דבר קשה מאוד לשנות ילדים ואת דרכי הפעולה שלהם. מה שקל יותר לעשות הוא שדווקא אנחנו ההורים נשנה משהו אצלנו.
כך למשל, אם אנחנו אומרים לילד כל ערב לבוא לשולחן והוא לא בא, זה לא יעזור אם נצעק יותר חזק ונשדר סמכותיות או כוחניות. אנחנו צריכים לשנות את ההתנהגות שלנו באופן אחר כדי שזה ישפיע על ההתנהגות שלו גם.
מה שננסה לעשות הוא לראות ולבחון את האופן שבו הילד לא מקשיב לי, ואיך אנחנו מגיבים למעשה הזה.
ילדים הם מבוגרים קטנים
כמו שאנחנו מתנהגים שונה עם הבוס שלנו בעבודה, ככה הילדים שלנו מתנהגים שונה איתנו ההורים. הם כמונו, רק בקטן ומתמודדים ומגיבים לדמויות אחרות שמלוות אותם בחיים.
אם התגובה שלנו היא שאנחנו צועקים עליהם, אז אנחנו צריכים להפסיק עם ההרגל הזה ולראות מה אנחנו יכולים לעשות אחרת.
חשוב לי להסתייג ולהראות שלא מדובר רק בצעקות. אם אנחנו מדברים כל הזמן עם ילדנו ועושים לו שיחות ארוכות כדי שישנה את התנהגותו, אז צריך להפסיק גם עם זה. צריך לעשות משהו אחר.
ילדים לומדים מחוויות, לא מדיבורים
ועכשיו קצת לפרקטיקה, כל הזמן מה לא, ומה כן?
חשוב לבסס את ההיגיון שילדים לא לומדים מדיבורים חוזרים ונשנים, הם צריכים לחוות. הם לומדים ממה שהם מרגישים. כמו שאומרים אצל הגולנצ'יקים "תרגישו ברגליים", רק בגרסת הילדים.
ואני אולי אפיל כמה לסתות כשאגיד את זה, אבל הם מבינים אותנו טוב מאוד, הם פשוט לא תמיד רוצים לעשות את זה.
אז מהי חוויה?
אם למשל נבקש מהילד שלנו לסדר את החדר, והוא לא יעשה זאת, אז אנחנו נמשיך לצעוק. כמובן שתועלת לא תהיה פה, והאווירה הכללית בבית תהיה מאוד שלילית. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא פעולה מסוימת למשל: לקחת את כל המשחקים שפזורים, לאסוף הכל לא בכעס, לא בצעקות. פשוט לקחת הכל ולשים בשקית. ועכשיו נגיד לילדינו בצורה מאוד מבינה ומאוד רגועה: "לא רצית לסדר את החדר, ועכשיו הצעצועים יהיו בשקית עד סוף השבוע ואי אפשר יהיה לשחק בהם".
הילד למחרת רואה שאין לו את הצעצוע שהוא אוהב, והוא מבין מהחוויה של יש ואין, הוא חש בחוסר והוא מתוסכל. הוא מבין שהוא יהיה חייב לסדר את החדר.
מה שעשינו פה הוא למעשה, נתנו לילד להרגיש ולהסיק מסקנה, לא השפלנו, לא כעסנו. ואם הוא בוכה, אתם וודאי שואלים? הפגינו אמפתיה, הגידו דבר מה בסגנון: אנחנו מבינים שזה קשה אבל זה מה שיש כרגע.
וזה מוביל אותי לסעיף מאוד חשוב:
עשו צעדים רק כשאתם יודעים שאתם מסוגלים לעמוד מאחוריהם
בכל הדרכה שאני מעביר, אני תמיד דואג להסביר שאנחנו מוכרחים לעמוד מאחורי הצעדים שלנו.
כלומר, אם אותו ילד עכשיו בוכה וצורח למה לקחו לו את הבימבה, אז ההורה צריך לדעת שהוא עומד מאחורי זה ולא מחזיר לילד את הצעצוע. חשוב נורא להתכונן לזה.
אחד מההורים לא מסוגל? ייתכן מאוד שהשני כן. היו שותפים לתהליך הזה. זה נורא חשוב, ויכול לסייע בהמון מקרים. ייתכן שבנושא מסוים אחד ההורים יגלה רגישות גבוהה יותר מהשני. היו שם לעזור אחד לשנייה. כלומר, שהורה אחד יקח צעד החוצה וייתן את התפקיד למי שמסוגל להגיב בהתאם.
אדגים: אם להורה אחד קשה לראות שהילד לא אכל כיוון שהוא לא בא לארוחת הערב, וכבר הורידו את כל המאכלים מהשולחן. אז שההורה השני ימשיך את הקו הזה וידבוק בו. נורא חשוב לדבוק בעמדה. אל תדאגו, אף ילד לא ימות ברעב מפעם אחת שהוא יחווה שהאוכל פשוט לא חיכה לו. אבל חשוב נורא שתעמדו בזה ותציגו קו מאוד ברור.
זמן תגובה וזמן חינוך
חשוב נורא שלא לחנך כשממהרים.
זה אומר שאם אני עכשיו רוצה לחנך את הילד שלי, זה זמן אחד. אם אני רוצה עכשיו להגיב, זה זמן אחר.
נניח בבוקר לפני שיוצאים לעבודה, אין לנו זמן עכשיו לחנך את הילד איך להתלבש לבד, או לסדר את החדר. זה לא יעזור גם, כי אנחנו ממהרים ונוטים להיות רק יותר עצבניים.
דבר נוסף הוא איפה מחנכים. לא מחנכים בחוץ. לא בקניון כשהילד רוקע ברגליים או שוכב על הרצפה. כן צריך להגיב, אבל לא צריך לחנך. מחנכים אך ורק בבית.
קווים אדומים
הילד לא מקשיב לי זה דבר אחד, אבל לעתים מתקילים אותי בשאלה דוגמת ריצה לכביש.
אז ככה: כל הורה שהילד שלו ירוץ לכביש, יתפוס אותו חזק בידיים. זה הגבול האדום לכולם. זה כמו שהילד לא ייכנס לאוטו ונתחיל בנסיעה בלי חגורה. אנחנו פשוט לא מוותרים. אין פה שאלה בכלל.
במקרים של בטיחות, הכתיבו לעצמכם קווים אדומים שבהם אין גישה פייסנית, אלא גישה החלטית. ברגע שהילד מבין באותו רגע שאבא או אמא החלטיים בצורה שלא משתמעת לשני פנים, הוא יבין.
הרבה פעמים הורים מתבלבלים ולא בטוחים אם זה בסדר להגיב, לא בסדר להגיב. ברגע שבו הכל ברור עם קווים אדומים מובהקים, הילד לא יעשה את זה, ואתם תגיבו בלי היסוס.
רוצים לדעת כיצד נוכל לחולל שינוי באווירה שבבית?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
לסיכום
תלונה דוגמת הילד לא מקשיב לי, היא שכיחה ומוכרת. אלו לא הילדים שישנו את הדרך שלהם בין רגע, אלא אנחנו ההורים שנשנה את הגישה שלנו.
אם אתם מוצאים את עצמכם במבוי סתום, מתמודדים עם אתגר מול ילדיכם אך לא יודעים כיצד להיענות לו או לצלוח אותו, אשמח לשמוע מכם.
רון שמעוני, יועץ ומעביר הדרכות הורים לילדים.