איך יוצרים בית יציב, עם גבולות וקשר, כשהעולם בחוץ סוער יותר ויותר?
אלימות בקרב בני נוער מטרידה הרבה מאוד הורים. לא רק מהשאלה איך אני מגן על הילד שלי, אלא גם איך אני מוודא שהוא לא נגרר בעצמו למקומות אלימים.
אנחנו רואים בשנים האחרונות יותר ויותר אלימות בחברה.
בבתי הספר, ברחוב, ברשתות החברתיות, בקבוצות וואטסאפ, בבילויים של בני נוער.
וזה כבר מזמן לא עניין של מקום מסוים, שכונה מסוימת או אוכלוסייה מסוימת. זה לא רק עניין כלכלי, גיאוגרפי או סוציו-אקונומי. זה רחב. מאוד רחב.
ולכן אני פוגש יותר ויותר הורים שמגיעים עם דאגה אמיתית:
- איך אני מגן על הילד שלי?
- איך אני מונע ממנו להיגרר למקומות מסוכנים?
- איך אני יודע שהוא לא הופך לקורבן?
- ואיך אני מוודא שהוא עצמו לא משתמש באלימות, לא פיזית ולא מילולית?
אלו הן שאלות לא פשוטות. אבל דווקא בגלל זה חשוב לעצור רגע ולהבין שאין לנו שליטה מלאה על מה שקורה בחוץ. יש לנו השפעה עצומה על מה שקורה בתוך הבית.
ושם מתחילה העבודה ההורית.
כשהכל סוער בחוץ, הבית צריך להיות עוגן
אני רוצה שתדמיינו רגע סופה; בחוץ יש רעש, רוח, בלגן, לפעמים גם אלימות, השפלה, לחץ חברתי, פחד ורצון להשתייך בכל מחיר.
ובתוך כל זה, הבית צריך להיות המקום היציב.
לא בית מושלם. אין דבר כזה.
אבל בית שבו הילד יודע שיש מבוגר שאפשר לסמוך עליו. בית שבו אפשר לדבר. בית שבו יש גבולות. בית שבו גם אם טעיתי, גם אם הסתבכתי, גם אם עשיתי משהו לא נכון, יש לי לאן לחזור.
ככל שהילד שלנו יהיה חזק יותר מבפנים, עם חוסן נפשי ברור יותר, כך יהיה לו סיכוי טוב יותר להתמודד עם מה שקורה בחוץ.
גם אם מישהו מפעיל עליו לחץ, או אם הוא נחשף לאלימות, גם אם חברים מושכים אותו להתנהגות שלא מתאימה לו, גם אם הוא עצמו מרגיש כעס גדול ולא יודע מה לעשות איתו.
התפקיד שלנו הוא לא לעטוף אותו בבועה. זה לא אפשרי וגם לא נכון. התפקיד שלנו הוא לתת לו כלים.
סמכות הורית מתחילה בזה שהילד סומך עלינו
כשאני מדבר עם הורים על סמכות, אני לא מתחיל מעונשים, או מ"מי קובע בבית".
אני מתחיל מאמון.
האם הילד שלי יודע שהוא יכול לבוא אליי כשהוא לא יודע מה לעשות?
האם הוא יכול לשאול אותי שאלה מביכה?
האם הוא יכול לספר לי שהוא הסתבך?
האם הוא יודע שאני לא אתפרק, לא אצעק מיד, לא אשפיל אותו ולא אהפוך את זה למלחמת עולם?
זו סמכות אמיתית.
סמכות שאומרת לילד אני פה. אני יציב. אני חזק מספיק כדי לשמוע גם דברים לא פשוטים. כמו קיר בטון שאפשר להישען עליו.
זה חשוב במיוחד כשמדברים על אלימות. כי ילד שנמצא בסיטואציה חברתית מסובכת, ילד שנחשף לאיום, ילד שהשתתף במשהו לא נכון, ילד שנבהל מעצמו, צריך לדעת שיש לו כתובת.
אם אין לו כתובת בבית, הוא יחפש תשובות בחוץ. ולא תמיד התשובות בחוץ יהיו טובות.
בגיל ההתבגרות יש מלכודת קטנה
בגיל ההתבגרות קורה דבר טבעי ובריא: הילדים שלנו מתחילים להתרחק 🙂
זה בסדר גמור! הם רוצים זהות משלהם, פרטיות, חברים. יש להם שפה משלהם ואת המרחב שהוא שלהם.
זה בסדר. ואפילו חשוב. אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אנשים עצמאיים, לא ילדים שנשענים עלינו בכל צעד.
אבל יש הבדל גדול בין נפרדות לבין ניתוק.
נפרדות היא תהליך בריא.
ניתוק הוא כבר מצב שבו אנחנו לא יודעים כלום.
לא יודעים מה עובר עליו, עם מי הוא מסתובב, ממה הוא מפחד, מה הוא מסתיר, מה הוא רואה, מי משפיע עליו, ואילו מצבים הוא פוגש בחוץ.
כאן אנחנו עלולים לפספס; לא נדע אם הוא קורבן, לא נדע אם הוא פוגע. או אולי הוא נמצא במצוקה חברתית. אולי הבן שלנו מתקרב לקבוצה שמסכנת אותו.
לכן אחד הדברים החשובים ביותר הוא לשמור על ערוץ פתוח.
למען תקשורת בריאה: זמן איכות עם הילד/ה הוא לא מותרות
זמן איכות עם מתבגרים הוא לא מותרות. הוא צורך.
זה לא זמן שבו מדברים על ציונים, לא זמן שבו מחנכים, ולא פותחים את רשימת התלונות 🙂
זה זמן, רק אתם וילדכם.
משהו שנעים לילד. נסיעה למקום יפה. המבורגר. הליכה. משחק. סיבוב באוטו. אפילו משהו קטן.
לפעמים דווקא שם, בלי לחץ, בלי "בוא נדבר רגע", הילד פתאום מספר משהו. שם אנחנו מקבלים הצצה לעולם שלו.
אתם מעמיקים את הקשר, אתם יוצרים ערוץ פתוח.
המטרה שלכם כאן היא להבטיח שאם ילדכם יצטרך אתכם, הוא יידע שאתם שם בשבילו. הוא יידע שיש מי שיקשיב לו בלי לשפוט, וירצה בטובתו ורק בטובתו.
ומה אם הילד שלי אלים?
זו שאלה חשובה, וצריך להגיד אותה בקול.
לפעמים אנחנו לא רק חוששים שהילד שלנו יהיה קורבן. לפעמים אנחנו מזהים שהוא עצמו מדבר באלימות, מגיב באלימות, מאיים, משפיל, דוחף, מתפרץ או מסתבך שוב ושוב עם חברים.
פעמים רבות האינסטינקט הוא או להיבהל מאוד, או להכחיש ש"זה לא הילד שלי", או "הוא רק נגרר", "הוא לא התכוון", "אצל כולם זה ככה".
אז קודם כל, לא להיבהל עד כדי שיתוק. אבל גם לא להעלים עין.
אלימות היא קו אדום; פיזית, מילולית, שפלה, איומים. גם "סתם בצחוק" אם מישהו אחר נפגע מזה.
ילד או מתבגר שנוהג באלימות צריך לפגוש הורה ברור. הורה שאומר: בבית שלנו ובחיים שלנו, אלימות היא לא דרך פעולה.
ומכאן מתחילים לעבוד על שאלות מהותיות:
מה הוא מרוויח מהאלימות?
מה הוא מנסה להשיג? כוח? שייכות? שליטה? הגנה על עצמו? תשומת לב?
ברגע שמבינים מה עומד מאחורי ההתנהגות, אפשר להתחיל לתת לו כלים אחרים.
זכרו תמיד שגבולות מתחילים אצלנו, לא אצל הילדים. אם אתם מוצאים את עצמכם במקום לא ברור של אי-וודאות באשר לאלימות אליה נחשף ילדכם, או התנהגות אלימה מצדו, אני מזמין אתכם להתייעץ איתי.
רון שמעוני, יועץ הורים
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער