אני כל הזמן צועק על הילדים שלי

אני כל הזמן צועק על הילדים שלי

תוכן עניינים

למה זה קורה, ומה אפשר לעשות לפני שהצעקות הופכות לשפה של הבית?

קודם כל, קחו אוויר 🙂 אל תמהרו להחמיר עם עצמכם. אם אתם צועקים על הילדים שלכם, זה לא אומר שאתם הורים רעים חלילה. זה כן אומר שמשהו שם כבר מבקש התייחסות ומצריך פעולה שונה.

אני פוגש הורים שמגיעים עם משפט מאוד כואב: "אני כל הזמן צועק על הילדים שלי".

לפעמים זה נאמר בשקט. לפעמים עם דמעות. לפעמים עם הרבה אשמה. אמא שאומרת "אני לא רוצה להיות כזאת", אבא שאומר "אני שומע את עצמי שואג ואני לא מאמין שזה אני".

אז לפני הכל, חשוב לי לומר: את לא אמא רעה. אתה לא אבא רע.

אתם כנראה עייפים. מוצפים. לא מצליחים לחולל את השינוי שאתם רוצים בהתנהגות מסוימת. חסרי סבלנות. לפעמים פשוט נגמרת הסוללה, וברגע אחד אנחנו הופכים מהורה שרוצה לדבר יפה, להסביר, לחבק ולהכיל, להורה שצועק. לפעמים אפילו צורח.

וזה יכול להבהיל גם אותנו.

זה לא תמיד בגלל הילדים

פעמים רבות הצעקה לא מגיעה רק בגלל מה שהילד עשה.

היא מגיעה כי אנחנו כבר מלאים.

זה יכול להיות בבוקר, כשכולם צריכים לצאת, ופתאום לא מוצאים נעליים.

זה יכול להיות כשחוזרים הביתה ורואים בלגן שלם בסלון.

זה יכול להיות טלפון מבית הספר על משהו שקרה.

זה יכול להיות ילד שמסרב לסגור מסך, דווקא כשאנחנו כבר מותשים לגמרי.

האירוע עצמו אולי קטן, אבל הוא יושב על עומס גדול.

ואז יוצאת הצעקה.

אני זוכר הורה שסיפר לי: "צרחתי עליו, והוא פשוט קפא".

יש רגעים שבהם הילד כל כך נבהל מהצעקה, שגם ההורה נבהל מעצמו. זה רגע לא פשוט. אבל הוא גם רגע חשוב, כי הוא יכול לגרום לנו לעצור ולשאול: מה קורה כאן? האם זה תקין? האם אפשר להמשיך כך?

מתי צעקות על הילדים צריכות להפוך לנורת אזהרה?

צעקה אחת לא הופכת אותנו להורים לא טובים.

כולנו בני אדם. כולנו מאבדים סבלנות. אין בית שאין בו רגעים פחות יפים.

אבל אם אנחנו מתחילים לשים לב שהצעקות כבר לא "נפלטות" לנו מדי פעם, אלא הופכות להיות תגובה רגילה, כאן צריכה להידלק נורת אזהרה.

אם אנחנו צועקים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים, חשוב להבין שהצעקה היא לא הבעיה עצמה. היא סימפטום.

סימפטום של חוסר אונים.

כי למה אנחנו צועקים?

בדרך כלל כי באותו רגע אין לנו דרך אחרת להשפיע. הילד לא מקשיב, לא זז, לא מתארגן, לא סוגר את המסך, לא נכנס למקלחת, לא בא לאכול, ואנחנו מרגישים שאין לנו כלי אחר.

אז הקול עולה.

לא כי זה הפתרון. אלא כי נגמרו לנו הכלים.

כשהדרך להתמודדות עם הילד לא ברורה, הצעקה היא פתרון פשוט ונגיש

"הוא פשוט לא מכבד אותי", "אין לו גבולות", "היא לא מחונכת", "הם עושים ממני צחוק".

אני מבין מאיפה זה מגיע, אבל אני רוצה לדייק את זה.

בדרך כלל הבעיה היא לא שהילד לא מחונך למשל; הבעיה היא גם לא שהוא לא אוהב אותנו או לא מכבד אותנו.

הבעיה היא שאנחנו לא תמיד יודעים איך להתמודד עם ההתנהגות שלו בלי להיכנס למאבק.

כשאין לנו כלי ברור, אנחנו עוברים לצעקה.

לדוגמה, ביקשנו מהילד לסגור מסך ולבוא לאכול. הוא לא בא. ביקשנו שוב. ושוב. ושוב. בפעם הרביעית כבר צעקנו.

הבעיה האמיתית היא לא שצעקנו, אלא שלא הייתה לנו דרך ברורה לגרום לו להבין שלבחירה שלו יש משמעות.

מה קורה אם הוא לא מגיע?

מה הוא מפסיד?

מה ההשלכה?

איך אומרים את זה בלי עצבים?

איך עומדים בזה בלי להיגרר לוויכוח?

שם נמצאת העבודה ההורית.

אסרטיביות במקום אגרסיביות

יש הבדל גדול בין הורה אסרטיבי לבין הורה אגרסיבי.

הורה אגרסיבי צועק, מאיים, מתפוצץ, מתחרט, מתנצל, ואז אחרי יומיים שוב מתפוצץ. זה מתיש את כולם.

הורה אסרטיבי מדבר ברור. רגוע. קצר. הוא יודע מה הוא מבקש, הוא יודע מה יקרה אם הילד לא ישתף פעולה, והוא מסוגל לעמוד בזה.

זה נשמע פשוט, אבל עבור הרבה הורים זה לא פשוט בכלל. כי בבית, בזמן אמת, עם עייפות, עבודה, כביסות, שיעורי בית, מסכים, מקלחות וארוחות ערב, קשה מאוד להישאר רגועים. ועדיין, זה אפשרי.

ברגע שהורה לומד להגיב אחרת, משהו בבית משתנה. נכון… לא ביום אחד, לא בקסם, אבל משתנה.

הילד מבין שיש סדר. שיש משמעות. שיש הורה שמוביל את הבית, לא דרך צעקות, אלא דרך עקביות.

ומה הילד לומד כשאנחנו מפסיקים לצעוק?

כשאנחנו מפסיקים לצעוק ומתחילים לפעול אחרת, הילד לומד כמה דברים חשובים.

  1. הוא לומד שיש משמעות לבחירות שלו – אם הוא לא מגיע בזמן, יש לזה מחיר. אם הוא משתף פעולה, יש רווח. פשוט וברור.
  2. הוא לומד שההורה לא צריך לאבד שליטה כדי להיות ברור – זו מתנה גדולה לילד. הוא רואה שאפשר להוביל בלי לצעוק.
  3. הוא לומד גבולות – לא גבולות שנאמרים בעצבים, אלא גבולות שמתקיימים בפועל.
  4. הוא לומד ויסות – כשאנחנו מווסתים את עצמנו, אנחנו מלמדים אותו איך נראית שליטה עצמית.
  5. הוא לומד לחיות בבית רגוע יותר – וזה אולי הדבר הכי חשוב. בית שבו לא כל בקשה הופכת למלחמה.

מתחת לצעקות יש הורה אוהב מאוד וילד טוב מאוד. רק שהקשר ביניהם התכסה בעומס, תסכול, מאבקים והרבה מאוד רעש.

שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים, בעל תואר שני בחינוך, וסגן מנהל חטיבת ביניים.

אני מציע מקום שבו עוצרים רגע את האוטומט. מבינים מה קורה בבית. לומדים איך להגיב אחרת. איך להיות אסרטיביים בלי להיות אגרסיביים. איך להוביל בלי לצעוק. איך להחזיר לבית שקט, סדר ואווירה נעימה יותר.

בכל שאלה והתייעצות, אשמח להיות לכם לעזר.

הורים מודאגים – קושי בהרדמת תינוק בלילה

רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?

התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:

מכירים הורים שיוכלו להיעזר במידע? שתפו אותו איתם :)