הילד עושה דווקא

הילד עושה דווקא

תוכן עניינים

תחושה של דווקא

הרבה פעמים נוצרת לנו התחושה שהילד שלנו עושה לנו דווקא. מעין תחושת מלחמה עם הילד. אנחנו באופן דיי טבעי עם רצון להגן על עצמנו ועל ההחלטות שלנו באופן זה או אחר עלולים להכנס לסיטואציה בה אנחנו נרצה "לעשות דווקא" בחזרה. אנחנו "נראה לו מה זה". אנחנו לפעמים גם משתמשים במשפטים של איום באופן הזה "חכה שנחזור הביתה אנחנו נראה לך מה זה".

נכון שמדובר בסך הכל במעין סמנטיקה אבל הסמנטיקה הזו יוצרת לנו אקלים מאד בעייתי במשפחה. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבסופו של דבר כולנו רוצים להשיג את אותו הדבר.כאשר זה מגיע לדינמיקה ביניכם לבין ילדכם אני ממליץ בדרך קבע שהכל יעשה בדרך של רוגע.

אנחנו לא באמת רוצים להגיע הביתה, לסגור את הדלת מאחורינו ולהיכנס למלחמה עם הילד שלנו. זה משהו שיקח לנו כל טיפת אנרגיה. אז בואו נפתיע אתכם קצת… הילד לא עושה לכם דווקא.

יש לי חדשות! הילד לא עושה דווקא

הילד לא התעורר בבוקר ומתכנן בינו לבין עצמו כיצד הוא הולך לעשות דווקא להורים. ילד בשום פנים ואופן לא מתעורר בבוקר עם רצון להיאבק או לצאת למלחמה היום עם כל מה שתאמרו לו.

הילד שלנו נאבק על עצמאותו. בדיוק כפי שאנחנו עשינו כשהיינו ילדים. "גיל שנתיים הנורא" הוא למעשה ההתחלה של הילד וגילוי העצמאות שלו. לא מדובר ב"דווקא". למשל מצב מוכר, אנחנו מאחרים לגן ואנחנו בוחרים לילד חולצה ומתחילים להלביש אותו. שילד שלנו מגלה לאט שאלה הבגדים שלו ויש לו את הרצון שלו. אז הוא נאבק בכדי ללבוש את חולצה שהוא רוצה ללבוש ולא החולצה שנבחרה בשבילו. 

מה עושים?

מה ניתן לעשות? נקבל קודם כל את הדברים שניתן לתת לילד לבחור. למשל, ניתן לו את העצמאות שלו בגבולות שלנו שיספקו לו את העצמאות שלו, יחד עם החוקים שלנו. למשל ניתן לו לבחור בין שלוש חולצות. כל הילד יביע את הרצון שלו ואת עצמאות שלו.

עלינו לנסות ולהבין שילד ש"עושה דווקא" לא באמת עושה דווקא, הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו. מגלה את העולם. בגיל שנתיים ילדים מגלים את השליטה של עצמו על גופו ועל החפצים סביבו. שלב זה נקרא גיל ההתבגרות הראשון. בגיל ההתבגרות המאוחר יותר, הילד רוצה לגלות את העולם. הוא רוצה לחוות אותו. אנחנו ההורים הרבה פעמים, הם אלה שמגבילים אותו. למשל כאשר אנחנו כהורים אומרים לילד שלנו להיות בבית לא אחרי 8. מנקודת מבטו של הילד, אנחנו היוונו גורם מגביל.

ילד בגיל ההתבגרות יכול גם כמובן לראות סיגריות ואלכוהול ולרצות לנסות אותם. אנחנו מטבע הדברים נגיד שזה לא בא בחשבון, וזה בסדר גמור. ברגע שאנחנו עושים את ההגבלה הזאת, אנחנו יוצרים הגבלה, אבל אנחנו גם יוצרים ביטחון. אנחנו מראים לילד שלנו שאנחנו שומרים עליו. דמיינו מרפסת. כאשר יש לה מעקה, היא אמנם מוגבלת, אבל אנחנו מרגישים הרבה יותר בטוחים. ההגבלה משרה בסופו של דבר גם ביטחון. אנחנו כהורים, אנחנו אותו המעקה. 

אנחנו צריכים להסביר לילד שלנו את הגבולות האלה. "כי ככה אמרתי" לא בדיוק יהיה יעיל כאן. אנחנו רוצים שהילד שלנו יידע שאנחנו מגבילים אותו, מפני שאנחנו שומרים עליו.

לסיכום

הילד שלנו לא עושה לנו דווקא. הילד שלנו פשוט רוצה לגלות את החיים. לחוות יותר. אנחנו כהורים, התפקיד שלנו לשמור עליו. ברגע שנתייחס לקונפליקטים האלה עם הילדים שלנו באופן שנכון ונבין שהילד שלנו לא נלחם בנו לצורך עשיית "דווקא" ועקשנות, אלא רוצה לגלות סקרנות טבעית ועצמאות, ההרגשה שלנו לא תהיה הרגשה של תסכול.

אני עובד הרבה בקליניקה לדבר על מודל אפרת א – אירוע, פ – פרשנות ר רגש ות תגובה.

איך זה קשור לעניין ה"דווקא"?

בואו נסתכל רגע על עצמנו עם בני ובנות הזוג שלנו. אני אחראי על שטיפת כלים בערב הזה. בת זוגי חוזרת הביתה ורואה שהכיור מלא בכלים – להלן האירוע.

היה והפרשנות שלה היא שאני מזלזל ובחרתי לא לעשות כלים. לא התייחסתי כמה חשוב לה הבית יהיה נקי ומסודר, הרגש שלה יהיה תסכול, כעס והתגובה שלה תהיה בהתאם.

הפרשנות יכולה עם לבוא ממקום אחר. מהן הסיבות שלא נשטפו הכלים. עייפות? מצב רוח רע? אולי אפילו מצב בו לא היתה שליטה כלל כמו תקלה או הפסקת מים. הקשבה, יכולה להביא למצב אחר לחלוטין.

הסיטואציה המתוחה למעשה התהפכה לחלוטין.

אותו הדבר עם הילדים. הפרשנות שלנו למצב הנפוץ ביותר, הילד לא סידר את חדר. אם הפרשנות שלנו היא  שהוא מזלזל והוא עצלן והוא עושה לנו דווקא, אז הרגש שלנו בהתאם יילך למקומות של כעס ותסכול. התגובה שלנו תהיה בהתאם וקונפליקט ייווצר. אבל בואו ננסה לתת לזה פרשנות אחרת. אולי הילד שלנו רצה לשחק עוד קצת בסלון עם אח שלו ולכן הוא לא סידר את החדר למשל. הרגש שלנו יהיה אחר לחלוטין. התגובה גם כן תהיה שונה לחלוטין.

הורים רבים אומרים בצדק שקשה להם לדעת. בואו ותנסו. אין באמת מה להפסיד. נראה איך התגובות שלנו מזינות את הילד שלנו. גם כלפיו, אבל גם כלפינו, כלפי פנים, אנחנו נרגיש הרבה יותר טוב לבוא בגישה שלא גורסת מייד שילד שלנו עושה לנו דווקא.

אנחנו יכולים לקחת את זה למקום אחר לחלוטין של שמחה בעצמאות של הילד, בטעם שהוא פיתח, בדיעות שהוא רוכש לעצמו לבד. האופי שלו שנבנה מול עינינו. הסתכלות רגשית יותר ומכילה יותר.

אגב אני לא אומר שעליכם לשמוח אם הילד חוזר מסריח מסיגריות… כמובן שכל סיטואציה לגופה.

התייעצו איתי

שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים, בעל תואר שני בחינוך ומנהל חטיבת ביניים.

כאשר אנחנו מרגישים שהילד שלנו עושה לנו דווקא הנטייה הטבעית שלנו היא הרצון לתת לילד לטעום מהתרופה שלו עצמו.

אני כאן כדי לספר לכם חדשות משמחות: הילדים שלכם לא עושים לכם דווקא. כולי תקווה שהמאמר שלי היה לכם לעזר. אשמח לעזור לכם גם בהדרכה הורית, ולכל בירור בנושא, ניתן ליצור איתי קשר טלפוני, לכתוב לי בוואטסאפ או להשאיר לי פניה באתר.

שליחת שאלה

רוצים לדעת כיצד נוכל לחולל שינוי באווירה שבבית?

התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

השארת פניה מהירה:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

השארת פניה מהירה:

התייעצו איתי

השאירו פניה

כתבו לי בוואטסאפ