כיצד לגרום לילד לספר את שעל לבו?
כולנו ככולנו נוהגים לשאול את ילדינו לשלומם לאחר יום הלימודים או ביקור אצל חברים. זהו תמיד כיף גדול לשמוע ש'הכל בסדר', ולשוב אל סדר היום. אך האם באמת הכול כשורה? ומה עלינו לעשות כאשר אנו מזהים נורה אדומה?
לפחות נכון לכתיבת שורות אלו, רצה פרסומת בטלוויזיה שממש מפצירה בנו ההורים ואומרת 'הורים, תדברו עם ילדיכם, הם לא ישתפו מעצמם'. אני לא יכול שלא להסכים עמה. משפט כה פשוט וכה נכון.
למרבה הצער, ילדים רבים אינם נוהגים לחלוק עם הוריהם את החוויות הקשות שהם חווים בבית הספר. ישנם הורים שאינם מודעים לכך שילדם סובל מבריונות מילד מסוים, וישנם שאינם מודעים לאירועים קשים מאלו דוגמת חרם. לעתים צץ ועולה דבר מה מדבריו של הילד, אך הוא איננו משקף את קנה המידה האמיתי.
התקשורת שלנו כהורים
בהדרכות הוריות רבות אני חוזר ואומר תמיד: האחריות בתקשורת שבינינו לבין ילדינו היא עלינו ההורים.
גם אם הילד לא מספר, גם אם הוא נמנע או אפילו דוחק אותנו מעולמו הפרטי באופן מובהק, הרי שזוהי האחריות שלנו לתחזק את מערכת היחסים, להתעלם מרעשי הרקע הללו, ולאפשר לו את הידיעה כי תמיד ניתן לפנות אלינו בכל עת ובכל צרה.
דוגמה מסוגיה אחרת לחלוטין – הורה שסיפר לי בהדרכה הורית כי 'עד שהילד לא יתנצל, אני לא אדבר איתו'. זו טעות מרה. אנחנו המבוגרים, ההורים. אנחנו לא חברים של הילד. אנו כאן לכל עת.
אם כך, מהי כוונתי?
גם אם ילדיכם אומרים לכם שהכל בסדר, וגם אם לתחושתכם הם דוחקים אתכם החוצה, אל תוותרו. אל תתייאשו. בשביל זה אתם כאן. זהו תפקידכם. תנו להם את הידיעה כי אתם תמיד תהיו שם להקשיב. כל הכבוד לכם שאתם בודקים מה כן ניתן לעשות כדי לדובב אותם ולהבין את שעובר על נפשם.
אחד מן הטיפים החשובים ביותר שאני חולק עם כל הורה הוא לשמר מערכת יחסים תקינה, תקשורת רציפה. במאמר הבא אני מונה מספר טיפים חשובים שמסבירים כיצד לתחזק ערוץ תקשורת פתוח עם הילדים.
מהי תרבות השיתוף שבבית?
או במילים אחרות: האם אתם כהורים משתפים את ילדיכם במה שעובר עליכם?
אם יש תרבות של הסתרה בבית שבה איש איננו מספר לרעהו על שעובר עליו, הרי שגם ילדינו יתנהגו כך. אחרי הכול – אנו המודל שלהם לחיקוי.
אם יש תרבות של שיתוף, הרי שהדבר הזה ישפיע ויוטמע גם אצל ילדינו.
אם אתם חשים כי דבר מה עובר על ילדיכם והוא איננו משתף, נסו לעצור לרגע וחשבו במה אתם יכולים לשתף אותו. משהו שעבר עליכם בעבודה, משהו שקרה לכם בדרך לעבודה או חזרה ממנה. שיחה קשה עם חברים קרובים אליכם. כל דבר שעל לבכם.
מהו סוג השאלות שאתם שואלים?
חשוב לי לסייג את דבריי ולומר כי אינני גוער כאן באיש. אלו הן טעויות נפוצות שכולנו עושים. בדיוק לשם כך המאמר הזה, ובדיוק לשם כך ישנן הדרכות הוריות 🙂
חשבו על כך – מהן השאלות הנפוצות ביותר שאתם מפנים אל ילדיכם?
לרוב לא יהיה מדובר ב'איך אתה מרגיש', ויותר ב'היו לך שיעורים בבית הספר?', 'סיימת לאכול?', 'איך עבר היום?'. אלו הן שאלות קלאסיות, ובדיוק כמו שאנו שואלים אותן בצורה רובוטית, כך גם ילדינו עונים בצורה רובוטית למדי.
הבעיה שנוצרת כאן היא שאיננו יוצרים כל לגימיטציה של שיתוף עם ילדינו. הם יודעים שכשהם יחזרו הביתה, ישאלו אותם כיצד הלך המבחן? או אם יש שיעורי בית? או למה הם לא אכלו את הכריך? דיון לקוני ורגיל.
המפתח להצלחה: הקפידו על זמן איכות משותף
אינני מתכוון לזמן בו אנו שואלים איך עבר היום סביב שולחן האוכל, או פותרים ביחד תרגילים בחשבון. זמן איכות משותף הוא זמן שהילד נהנה ממנו.
הקפידו לשחק כדורגל ביחד, או לצפות בסדרה ביחד ולדבר עליה. עשו דברים שילדיכם אוהבים. זוהי עת נהדרת לפתח ערוץ תקשורת בריא, וזוהי עת נהדרת לתחזק רגעים שבהם ילדיכם יחושו נינוחים יותר לחלוק את שעל לבם.
אוקיי, אז מה עושים בזמן אמת?
ישנן דרכים רבות שיכולות להעיד כי דבר מה עובר על ילדינו. אנו כהורים יכולים לחוש בכך כמעט באופן מידי. אם הילד פתאום אדיש לדברים שהוא אהב קודם לכן או פחות חברותי. כל אחד ואחת מאתנו יידע להצביע על התנהגות חריגה המעוררת בו או בה חשש.
אז השקענו ביצירת מערכת יחסים פתוחה יותר ומשתפת הרבה יותר, או לחילופין שינינו גישה ומעתה נטפח מערכת יחסים שכזו; אך כיצד עלינו לפעול ברגע האמת?
פה אני מציע נוסחה מאוד מקסימה ויעילה שתקפה לכל הגילאים – מגיל 3 ועד גיל 18:
אם את או אתה רואים שילדכם עצוב, אל תשאלו אותו מה קרה, פשוט תספרו לו משהו עצוב שקרה לכם.
זה באמת ובתמים טיפ זהב.
אפשר לעגל פינות ולהמציא משהו שקרה בעבר. אם הילד עצוב או מצוברח אגיד לו למשל 'תקשיב עידו, היום היה לי יום ממש לא טוב. עצבנו אותי בעבודה, רציתי ליזום משהו חדש ולא הסכימו לשתף איתי פעולה. הרגשתי שאני לבד בכל זה. היה לי ממש יום מבאס'.
אפשר גם ממש לספר מה זה גרם לנו לעשות כמו 'באתי הביתה ורק רציתי שקט שיתנו לי כמה דקות. יום ממש מתסכל'.
מה עשינו פה?
נתנו לגיטימציה לדבר על מה שמעיק עלינו.
ברוב המקרים – בבית שיש בו מראש תרבות של שיתוף, דרך הפעולה הזו תדרבן את הילד לספר גם את שעובר עליו. אפילו מבלי שנשאל זאת באופן ישיר.
בנוסף – הראו שגם אתם אוהבים חיזוקים
למשל, 'עידו אני ממש עצוב היה לי יום קשה, אתה יכול לתת לי חיבוק?'
כאן נתנו לגיטימיזציה לזה שאפשר לחזק, שאפשר לחבק ולהפגין סימפטיה כלפי האחר.
הנה, גם אבא זקוק לחיזוקים. זה בסדר וזה לגיטימי.
נסו להדגיש את זה, השתמשו בסיטואציה שיצרתם. למשל: 'תודה עידו, חי\קת אותי איזה כיף לי שיש לנו משפחה כזאת שתמיד עוזרת'.
הימנעו מלקפוץ ישר אל הפתרון
טיפ חשוב נוסף הוא לא לנסות לקפוץ ישר לפתרון. גם אם ילדכם הגיע הרגע מבית הספר ופרץ בבכי מיד כשראה אתכם, הוא לא רוצה שתשאלו אותו מה קרה ושתתנו לו עצות – הוא רוצה שתכירו בכאב שלו, בתסכול שלו. תהיו שם ותחבקו אותו.
עשו: הראו לילדיכם שאתם כאן. זהו באמת המפתח להצלחה.
אל תעשו: אם ילדיכם חלק אתכם את הנושא שכואב לו ונניח אמר 'קיללו אותי בבית הספר', אל תבטלו את הכאב שלו ותגידו לו שטויות. או אם הוא סיפר שחבר מסוים לא שיחק איתו, אל תגידו לו 'אז תשחק עם חברים אחרים'. אתם מבטלים אותו, מבלי להתכוון מעין מזלזלים במה שכאב לו.
ברגע שבו נקטין את הבעיה, הילד לא ישוב וישתף אותנו בפעם הבאה.
תכירו בכאב, תחבקו, תהיו שם.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
התייעצו איתי
שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים מוסמך בשיטת מיכל דליות, בעל תואר שני בחינוך ומנהל חטיבת ביניים.
תוהים כיצד לדובב ילד לספר את מה שעובר עליו? מרגישים שילדכם מסתיר דבר מה ואינכם יודעים כיצד לגשת אל הבעיה?
בכל שאלה והתייעצות, אני מזמין אתכם ואתכן להשאיר לי פניה באתר, ליצור איתי קשר טלפוני או לכתוב לי בוואטסאפ.
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער