איך מתמודדים?
אם הגעתם אל המאמר שלי כתוצאה מייאוש הולך וגובר, אז אתחיל קודם בנימה חיובית; בדיוק כמו 'גיל שנתיים האיום', ילדינו בגילאי היסודי משתנים. ככל שהם מתבגרים, הם מתפקחים ומבינים את העולם, הם מבינים את הרצונות שלהם. ויחד עם הרצונות, מגיעות גם עמדות עקשניות, ו… וויכוחים שיכולים להתלהט בין רגע.
לנו יש ראיית עולם אחת, לילדינו יש ראיית עולם אחרת. זהו טבעו של עולם, זוהי ההורות.
אנו כהורים מחזיקים בראייה מפוקחת יותר על החיים. מסתכלים קדימה, רואים את הילד שלנו עכשיו וחושבים מה צריך לעשות כדי שיצליח בהמשך. בעתיד הקרוב והרחוק.
מנגד, ראיית עולמם של ילדינו היא שונה. הם רואים את ה-עכשיו, את ההנאות, את הרצונות שלהם.
אם בגיל שנתיים, הפעוט שלנו לפתע גילה את היכולת להיות עצמאי, אותו גילוי מרעיש שהוא יכול לעשות דברים לבדו או לדרוש אותם וגם לקבל, כך בגיל בוגר יותר, המצב מחריף (אך זו גם סיבה לגאווה – ראו את נקודת האור כאן, הם הופכים לאנשים עצמאיים מיום ליום).
הסוד טמון קודם כל בהבנה שלנו
פעמים רבות הורים שואלים אותי במהלך ההדרכה ההורית – 'למה הוא עושה לי את זה?'.
העיקרון שאני אציין כרגע הוא נכון לכל גיל – צריך לשאול את השאלה הנכונה, וברגע שנכנסים לנעליהם של הילדים, כך גם דרך ההתמודדות היא שונה. זה לא 'למה הילד עושה לי את זה' אלא: 'מה הוא מרוויח מזה?'.
הרי בסופו של יום, הוויכוחים והתקפי הזעם אצל ילדים, נוצרים על רקע של תשוקה. תשוקה לשחק ולהעדיף את המשחק על זמן שיעורי בית. או להעדיף זמן מסך על פני להצטרף לשולחן האוכל. או תשוקה להישאר עם חברים עד שעה מאוחרת מי שסוכם.
ואז, במקרים האלו, הרבה פעמים הורים באים אלי ואומרים לי תקשיב, כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא נכנס פשוט להתקף זעם. הוא מתחיל לצרוח, להתנשף ומתנהג בפראות.
לכן, בראש ובראשונה אני אומר – בואו נציב את היסודות שיאפשרו לנו להבין את נקודת המבט שלהם.
משנים גישה
בשונה מן ההתנהגויות המאתגרות שמאפיינות את גיל השנתיים, אנחנו מוכרחים לשנות גישה ולהבין כי איננו יכולים לנהוג בילדינו שהגיע נניח לגיל 8 או 10, בדיוק כמו שהיה בגיל שנתיים.
אי אפשר לקחת לו את המשחק, או להעביר אותו עם הידיים חזרה לחדר. בגיל כזה, העניין הפיזי הוא משמעותי. זהו לא אותו פעוט שזכרנו והתרגלנו אליו 🙂
ולכן, כאן עלינו להבין שיש לפעול מעט אחרת.
כאן אנחנו באמת צריכים לעצור, להבין שמה שעשינו עד כה לא עבד, ולהיות הרב יותר מתכוננים. זה בדיוק מה שעושים בהדרכות הוריות ובכל נושא ובכל סוגייה.
אנחנו מבינים מה סל האפשרויות שיש לנו, מבינים עם אלו סנקציות אנחנו יכולים לאיים, ועל אלו סנקציות נוותר, פשוט כי אלו עונשים שלא באמת ניישם; דבר שרק ישבור את המילה שלנו.
מנגד, נבין גם כיצד לדרבן התנהגות טובה, מבלי להעניש. ועל כך גם אשמח להפנות אתכם למאמר נוסף שכתבתי בנושא עונשים יצירתיים (ספויילר: המאמר לא מדבר על עונשים).
יוצרים תכנית פעולה
אנו לומדים להבין מה סל התגובות שלנו כהורים, על מה אנחנו נגיב, על מה נחליט להבליג, על מה שנינו כהורים מסכימים ועל מה לא. ואגב, זה ממש משקף את התהליך שמתרחש גם בקליניקה.
לעתים למשל, נגלה שיש עונש מסוים שהורה אחד יתקשה ליישם, ואילו ההורה השני יחוש יותר בנוח להיכנס לסיטואציה שכזו. זה בסדר גמור, אתם פרטנרים והתהליך מוכרח להיעשות בשיתוף פעולה שיביא להצלחה.
חשוב לציין:
סל תגובות יכול להיות לטוב ולרע.
זהו יכול להיות עונש כמו לא לקבל דמי כיס, אם ההתנהגות הפסולה ממשיכה, וזה יכול להיות צ'ופר כמו לקבל צעצוע אחרי שבמשך שבוע ימים ניכר שיפור משמעותי.
ומשתפים את הילד/ה
חשוב, חשוב, חשוב: אחרי שקבענו את סל התגובות שלנו, עלינו לשתף זאת עם הילד/ה.
אל תפילו עליהם סנקציה חדשה בשעת כעס או במהלך הוויכוח עצמו. חשוב שכולם יבינו את השינוי כשהם רחוקים מן הסיטואציה הקשה.
בחינוך אני אומר, חשוב 'להכות בברזל בעודו קר', ולא כשהוא חם.
כשאנחנו רגועים, המסרים מובנים טוב יותר.
אסייג ואומר: זה שהסברנו לילדינו כיצד נוהגים מעתה והלאה, לא אומר שהדבר לא יקרה שוב. אך הם באמת יקשיבו לנו.
המציאות מלמדת שמבחן האמת לא יאחר מלהגיע, וברגע שזה קורה – עלינו פשוט לפעול כפי שקבענו מראש.
טיפים חשובים
1. בחרו בתגובות שבאמת תלויות בכם
אם נניח הילד חזר מיציאה בשעה מאוחרת משקבעתם והרוחות מתלהטות, הימנעו מעונשים כמו 'אין טלוויזיה', שכן כיום יש הרבה מכשירים שיכולים להחליף את הטלוויזיה.
או מ'אין טלפון נייד' שכן בשונה משנים עברו, כיום אף הורה לא רוצה שהילדים שלו יסתובבו מבלי שיוכלו להיות זמינים (ומה גם שדרך הטלפון ניתן להתעדכן בסדרות ותוכניות).
כן אפשר לתת עונשים כמו:
'אני לא אקח אותך לחבר שלך אחר הצהריים' כי כאן הוא באמת תלוי בנו וברכב שלנו.
2. היו נחרצים
טיפ שנשמע כמו קלישאה, אך זוהי האמת.
אתם מוכרחים להיות נחרצים ולהבין שאין דרך חזרה. בחרתם להעניש, אתם תענישו.
זכרו: הילד שלכם מרוויח מהתקפי הזעם שלו כל עוד אתם מוותרים. הרי אם זה משתלם, אז למה שיפסיק להשתמש בכלי כה יעיל?
3. אתם מוכרחים לשתף פעולה כהורים
אני מדגיש – אתם משתפים פעולה, אתם ביחד בזה.
אם יש הורה מסוים שיודע יותר לתת את העונש, מעולה. כי מנגד, ההורה השני ככל הנראה יודע לנחם ולהסביר לילד מדוע הוא קיבל את העונש.
4. אל תשכחו גם להחמיא
הילד שלכם התנהג יפה? התקפי זעם אצל ילדים יכולים להשתנות מהר מאוד, וחשוב לנצל את המומנטום וגם להראות עד כמה אנו מעריכים את השינוי.
מחמאות הן חלק חשוב ובלתי נפרד מן התהליך.
אפשר למשל לשחק במשחק האסימונים, ולתת לילד או הילדה אסימון בכל פעם שבה הם התנהגו יפה ולמדו לשלוט בזעם. לאחר שצוברים X אסימונים, מקבלים הפתעה או יכולים לבחור מתנה מסוימת.
ולסיום - טפחו את מערכת היחסים שלכם עם ילדיכם
אני בטוח שאתם עושים את זה, אך יש סיבה למה בחרתי להוסיף את הפסקה הזו.
כדי להביא לשינוי התנהגותי ולשיתוף פעולה עם ילדינו, חשוב שנדע לטפח את מערכת היחסים איתם ולהעמיק איתם את הקשר.
הימנעו בכל מחיר מלהפוך את מערכת היחסים שלכם לכזאת הסובבת סביב וויכוח אחד, למשל שיעורי בית או הישגים נמוכים בבית הספר.
הקדישו לילדיכם זמן איכות במה שהם אוהבים, כמו תערוכה של מכוניות או יריד אוכל, או הופעה של אמן אהוב.
ראו איתם תכניות וסדרות שהם אוהבים, דברו איתם עליהן.
מבלי שתשימו לב, היחסים החמים, יעודדו אותם להתפשר ולשתף אתכם פעולה.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
התייעצו איתי
שמי רון שמעוני, בעל תואר שני בחינוך, מנהל חטיבת ביניים ומדריך הורים בשיטת מיכל דליות.
התקפי זעם אצל ילדים יכולים להוות אתגר לא קטן, אך תופתעו לגלות כי הפתרון לעתים קרובות נמצא ממש מעבר לפינה.
בכל שאלה והתייעצות, אני מזמין אתכם להשאיר לי פניה באתר, ליצור איתי קשר טלפוני או לכתוב לי בוואטסאפ.
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער