הילד, הבימבה והאב המתוסכל
הם קטנים, אך הם בהחלט יודעים לעמוד על שלהם. ואנו בהחלט לא יודעים לעתים כיצד להתמודד עם האתגר 🙂 המקרה הבא הוא חלק מתוך מגוון אתגרים שעמם התמודדו זוג הורים צעיר.
זוג ההורים סיפר לי כיצד מדי בוקר האבא שהיה אחראי לקחת את הילד אל הגן, מצא את עצמו מתווכח עם הפעוט.
הפעוט התעקש ועמד על כך שהוא רוצה לנסוע בבימבה אל הגן.
בתחילה האבא הסכים ומצא את הסיטואציה למשעשעת למדי – לצלם את הילד נוסע עם הביבמה אל הגן ולהפיץ כמובן את התמונות ברחבי הוואטסאפ המשפחתי.
אולם ככל שהזמן עבר, הדבר הפך למטרד לא קטן.
האבא תיאר לי בתסכול רב כיצד הליכה של 5 דקות תמימות, הפכה לה אט אט לרבע שעה, 20 דקות ואף יותר. מסלול מפרך של צעקות, של עצבים, של כעס ובכי אם רק העזו להציע שהבימבה לא תצטרף אל המסע לגן.
מה עושים?
הצענו לילד עסקה!
לא סתם בחרתי להדגים את המקרה הנוכחי.
הורים רבים טועים לחשוב שפעוטות, קטנים ככל שיהיו, לא יודעים עדיין 'לעשות את המתמטיקה' של מה שווה להם ומה לא, מה יוציא אותם מורווחים ומה יוציא אותם מופסדים.
הבנתי מההורים שחלק ניכר מן הקושי של הבוקר טמון בביבמה, ולכן בחנו כיצד ניתן להסיר את הביבמה, ומשם להסיר את הקושי.
החלטנו להציע לפעוט צעצוע אחר במקום הביבמה, ושאת הבימבה יביא לבן דודו שהיה קטן יותר ממנו.
הצגנו את הכל באופן שהתאים לגילו של הפעוט: 'אתה כבר ילד גדול ומגיע לך צעצוע של ילדים גדולים! בוא נביא את הביבמה לבן הדוד הקטן'.
ההורים הופתעו (והאמת שגם אני קצת), והפעוט אכן הסכים!
הוא החליט שהצעצוע שהציעו לו שווה את זה, ופשוט וויתר על הביבמה. משם אתם יכולים להבין שגם הקושי הוסר.
זאת דוגמה קלאסית להתערבות בנסיבות.
כלומר, הבנו שישנו דבר מה שבכל פעם גורם לאותה הבעיה להתרחש. שינינו אותו באופן התערבותי, וכך ההתנהגות הפסולה הפסיקה להופיע.
'הכל טוב ויפה רון, אבל אם הילד היה מסרב?'
אני אקשה על עצמי: מה היה קורה אילו הילד היה מסרב? מה היינו עושים אז?
אני וההורים של הפעוט היינו ערוכים לתרחיש שכזה, ובהערת אגב בהדרכות הוריות זה בדיוק מה שאנחנו עושים: מכינים תכנית עבודה ונערכים עם תרחישים שונים. אם הילד מגיב כך נגיב כך, ואם הילד מגיב אחרת נגיב אחרת. ממזערים את ההיתכנות להפתעות.
ונניח והפעוט היה מסרב לדיל שהוריו הציעו לו? אמרתי כך:
ילדים לומדים ממעשים, הם לומדים מחוויות. וכמו שאמרתי קודם לכן – פעוטות, קטנים ככל שיהיו, יודעים 'לעשות את המתמטיקה' ולהבין מתי הם מופסדים ומתי הם מורווחים.
לכן אמרתי:
מסבירים לילד מראש מה יקרה בפעם הבאה בה הוא ייסע עם הביבמה אל הגן בבוקר.
נסביר שהביבמה מעכבת אותנו, שאנחנו כבר לא מרשים לנסוע איתה בבוקר. אם בכל זאת הוא ייבחר לקחת את הביבמה אל הגן, אז לאחר מכן ניקח אותה, והיא תשב במחסן כל אחר הצהריים. לא נרשה לנסוע בה עד לבוקר הבא.
כללי ברזל:
אומרים לילדים מראש. אף פעם לא מפתיעים.
אומרים ועושים. אין מקום לאיומי סרק, ואנחנו מוכרחים ליישם את מה שאמרנו.
במידה והילד היה לוקח את הביבמה, היינו שמים אותה במחסן ולא מאפשרים לנסוע בה אחה"צ.
אני יכול להבטיח לכם שאחרי פעם, פעמיים או שלוש פעמים – הפעוט היה מוותר על נסיעת הבוקר עם הבימבה.
אני גם יכול להבטיח לכם שהפעמים הראשונות היו מציבות אתכם ההורים אל מול אתגר לא קטן, ובפני בכי שובר לב.
הראו נחרצות, הפגינו אמפתיה בו-זמנית, ודעו שבתוך זמן קצר הילד יבין שיצא מופסד וירצה להרוויח מחדש את ההנאה הצרופה עם הבימבה בשעות אחר הצהריים.
טיפ קטן לסיום
אמנם מדובר במקרה בוחן ולא במדריכים שאני מפרסם בבלוג, אך חשוב לי לחזור על כך כמו מנטרה: העיקרון המנחה בהדרכות הוריות אומר כך:
כל התנהגות שנרצה לשנות אצל ילדינו, כרוכה קודם כל בשינוי שנחולל בהתנהגות שלנו, של ההורים.
בהכרח: כאשר התגובה שלנו תשתנה, כך ההתנהגות של ילדינו תשתנה.
ההורים במקרה הבוחן החליטו שלא לריב, והציעו לפעוט להחליף את הביבמה בצעצוע אחר. זו דוגמה אחת.
ההורים במקרה הבוחן ההיפותטי החליטו שלא לריב, ופשוט אמרו: תיקח את הביבמה? אוקיי, לא תשחק בה אחר הצהריים. אמרו וגם יישמו.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער