גילינו מה גרם לילד לבחור במודע שלא ללמוד
הפניות הנפוצות ביותר שאני מקבל, מגיעות מהורים לילדים שלא מראים רצון ללמוד, לא מקשיבים להורים, מביאים ציונים נמוכים ומשם קצרה הדרך מלהיכנס ל'מלחמת התשה' בין הצדדים.
קודם כל, כמנהל חטיבת ביניים לשעבר וכיועץ הורים בהווה, אני מפציר בכם ההורים: אל תהפכו את השיח עם ילדיכם לחד-גוני, תתווכחו רק על לימודים ואל תצבעו את היחסים סביב הלימודים. לא שווה להרוס יחסים (וזה באמת מגיע במצבי קיצון לשם) רק בשביל כך. יש הרבה דברים מסביב.
זה היה בהערת אגב, וכאן ארצה להתייחס למקרה בו זוג הורים לנער בחטיבת הביניים, פנה אלי בתחושת חירום של ממש. הם תיארו בפני שיחה שנערכה עם ביה"ס שהזמין אותם והודיע כי אם הילד ימשיך לא ללמוד וימשיך לקבל ציונים נמוכים, הוא לא יוכל להמשיך לתיכון.
ההורים תיארו בפניי: 'הוא לא לומד. אנחנו צועקים, אנחנו מאיימים, אנחנו מחבקים. שום גישה לא עוזרת. גם אם כן יש שיפור אז הוא עובר תוך מספר ימים. בשורה התחתונה כלום לא משתנה'.
היה לי חשוב להבין את המצב לעומק
בהדרכות הוריות בכלל, אני תמיד ממליץ להעניק ליועץ / יועצת את מלוא הפרטים, את התמונה הכוללת ביותר.
עלתה באמת תמונת מצב משונה: ההורים מדווחים שלילד אין קושי מסוים, זה פשוט נראה כמו בחירה לא ללמוד.
פעמים רבות מדווחים לי הורים על התמכרות למסכים, והילד לא היה צמוד לנייד שעות על גבי שעות. הילד לא סבל מסוגיה חברתית ואפילו היו לו לא מעט חברים. הוא היה הולך לישון בשעות נורמליות. ההורים מצידם היו מחוייבים מאוד.
הוא פשוט לא למד.
אציין שההורים באו בצומת מאוד קריטית לקראת הקליטה לתיכון. הם מאוד חששו ותיארו שגם הילד עצמו חושש, דבר שהיה משונה – אחרת למה הוא לא לומד ומשקיע?
הם היו מאוד רציניים ומחויבים. הראו לי סיכומים של שיחות עם ביה"ס, עם יועצת הלימודים, המפקחת שהייתה מעורבת. ההורים רצו בכל ליבם שהמהלך איתי יצליח.
נקודת המוצא הראשונה - משא ומתן
בחלק מן התיאורים של ההורים, הם סיפרו על נער שבכל פעם התעורר אצלו 'שגעון' חדש.
הדוגמה האחרונה שהאם סיפרה לי עליה הייתה אופניים. הילד החליט שהוא רוצה לרכב עם חברים מדי שבת על אופניים, וביקש שוב ושוב אופניים עד שההורים הלכו וקנו לו אופניים חדשות ויוקרתיות. לאחר שבוע בלבד, הוא הפסיק לרכב עליהן.
התברר שזה מאפיין מאוד מובהק בדינמיקה שבין ההורים לנער: הם מצידם השקיעו ותמיד היו נכונים להיענות ל'שגעונות' שלו, ועבורו הדבר היה מובן מאליו.
השתמשתי בזה כנקודת מוצא ראשונה, ובה הסברתי להורים שיש לנו בסיס לעשות משא ומתן עם הנער.
עם מתבגרים, בשונה מילדים שם אנחנו יכולים לקבוע עובדה בשטח, מוכרחים להתפשר ולמצוא את עמק השווה. אלו הם אנשים בוגרים-צעירים. כבר לא מדובר בילדים.
נקודת המוצא השנייה - בית הספר
שילוב של מזל יחד עם ניסיון (וגם לנוכח העובדה שעבדתי בחטיבות ביניים), ביקשתי לדעת אם בית הספר עצמו הוא מקום שעושה טוב לנער.
הבנו שחברתית הנער במקום טוב, הוא מעולם לא הסתכסך עם המורים יתר על מידה.
לבסוף ההתעקשות שלי לגבי בית הספר הובילה לגילוי שהנער התקשה לספר עליו: הוא לא הבין כלום בכיתה. הוא פשוט היה בפער כל כך עצום, שהוא אפילו לא היה מסוגל לפתוח מחברת.
הוא הבין שזה לא יעזור לו, והוא גם נכנס למעין לחץ מתמשך. ההימנעות מן הלימודים למעשה הפחיתה את גורם הלחץ. אני יכול גם להקביל את זה לאדם שכל כך לחוץ ממשימה מסוימת עד שהוא פשוט לא יודע מהיכן להתחיל.
הנער כך התברר, היה בפער גדול וניסה להסתיר ולהגיד שהכל בסדר. כשההורים לחצו עליו הוא באמת ניסה, אבל בהתאם לגודל הפער, כך הוא גם וויתר.
זה היה מעין כדור שלג מתגלגל. המון נכונות, אבל כלים נכונים לא היו שם.
אם כך, מה עשינו? מחזירים את השליטה
במצב הנתון היה מדובר בנער שהדימוי העצמי שלו נפגע, שמערכת היחסים שלו עם ההורים נצבעה בצעקות ואיומים, תחושת חוסר שליטה מצד ההורים ומצד הנער.
- דבר ראשון – שיקפתי להורים את המצב של הילד
- דבר שני וחשוב אף יותר – התחלנו להתוות תוכנית פעולה שתשיב את השליטה לבית.
ההורים תיארו לי כיצד תמיד היו נוהגים ב'שליפות' – היו שולפים עונש, שולפים איום, תוהים מה יקרה היום או מה יקרה מחר. האם תינתן הערה מבית הספר? האם לא?
הדריכות הייתה שם כל הזמן.
זו תוכנית הפעולה שהחלטנו עליה:
1. זמן איכות עם הנער
משימה: כל הורה נפגש עם הנער לזמן איכות.
מה זאת אומרת? דאגתי שכל הורה ממש יפנה לעצמו זמן בלו"ז, ויילך עם הנער למקום כיפי אם זו מסעדה, סרט, אפילו סתם להיות ביחד בבית. והכי חשוב – לא לדבר על לימודים. בלי לשאול על בית הספר, בלי לחנך.
הסברתי להורים שככל שנשפר את היחסים עם ילדינו, כך הם יהיו נכונים יותר להתפשר ולהתאמץ למענינו. למעשה להיכנס ל'מלחמה' עם הילד גורם לתגובה הפוכה לחלוטין.
תהיו איתו, תחוו איתו, תיהנו משיחה איתו, תכירו אותו.
2. מה אנחנו מבקשים מהנער?
הנער שתיארתי הרגיש מצוקה גדולה וממשית. וכך גם ההורים.
ככל שנעשה סדר בדרישות שלנו, כך מפלס לחץ ירד לשני הצדדים.
בדקנו מה אנחנו יכולים לדרוש ממנו, ומה גם ניתן בתמורה.
- האמא נהגה לנסות ולשבת עם בנה ולעזור לו בלימודים. קבענו מתי יושבים וכמה פעמים בשבוע
- קבענו שאנחנו דורשים הוראה פרטית ומחויבות מצד הבן ללמוד ולהגיע לשיעורים הפרטיים
- קבענו שמתחייבים לדרישה שבית הספר הציג שהנער יגיע למפגשים עם מדריכה מטעם ביה"ס
- לאחר מכן גם קבענו מה קורה אם הדברים לא נעשים או כן נעשים, מה קורה אם לא מגיעים לשיעורים הפרטיים? אם לא מגיעים בזמן? אם לא יושבים עם האמא מספר פעמים בשבוע?
3. איך מורידים את הדרישות אל השטח?
מאוד מאוד חשוב בפועל לוודא שמתחייבים לתוכנית הפעולה ושמיישמים אותה. אנחנו ממש עובדים על הנושאים הללו בהדרכות הוריות.
השתמשנו ב'שגעונות' שההורים תיארו, והתנינו וקבענו מראש מה קורה אם דברים לא מתבצעים.
הורים לבני נוער חייבים לזכור שהדינמיקה מול בני ובנות נוער היא של משא ומתן. גם עם ילדים, אבל בטח שעם נערות ונערים. זה בסדר להתנות דברים, זה בסדר לבוא לקראת הילדים וזה בסדר גם לומר לא כשצריך.
הדגשתי בפני ההורים שלא נותנים הכל ולא נענים להכל בלי לקבל תמורה.
4. היערכות לקראת השיחה עם המתבגר
את השיחה, כך הסברתי להורים, עושים בצורה מכבדת, מסודרת. מחזקים איפה שצריך ודורשים איפה שצריך.
מסבירים בלי להתרגז ובלי להרים את הקול – מה יקרה אם הדברים לא יתבצעו, וגם מה יקרה אם כן (חשוב גם לפרגן ולתת פידבקים חיוביים).
לרוב, וגם במקרה שהיה כאן, המתבגר הסכים עם מה שנאמר. הוא כן העלה שאלות הגיוניות כמו: אם הוא לא יקבל את מה שמבטיחים לו אם יאחר רק פעם אחת. זה אפילו סימן חיובי, כי זה מעיד עד כמה הנער היה בתוך התהליך.
והשינוי החל להגיע
ההורים היו מאוחדים ומאוד ברורים. הם היו נחרצים והפגינו שליטה מדהימה בנושא. ההיערכות המוקדמת לדעתי, הביאה להבדל משמעותי.
השבוע הראשון עבר יחסית בסדר ובנם של ההורים עמד ברוב הדברים.
ההורים גם נאלצו לקבל מפעם לפעם החלטה אם ליישם או לא ליישם עונש מסוים, אני יותר מעדיף לקרוא לזה 'תנאי', אך בו-זמנית הם גם עזרו לילדם לסדר את לוח הזמנים שלו, סייעו לו והפחיתו ממנו כמויות אדירות של לחץ שהצטבר עם הזמן.
לא אומר שהיה מדובר במעשה קסמים, כי זה לא היה המצב. היה מדובר בתהליך עם הורים ונער מאוד מחויבים.
בהדרגה הציונים השתפרו, ובהדרגה התנגדויות שונות החלו להתמוסס. גם מצד ההורים.
כך למשל, התברר שהילד היה מטופל בעבר בכדורים לקשב וריכוז. ההורים דיווחו שזה עשה את ילדם חסר תיאבון ואפטי ולכן סירבו. בהחלטתם הם חזרו לנוירולוג והתאימו טיפול חדש שגם הוא סייע לילדם בלימודים.
לבסוף הגיע הרגע המיוחל, ובסופו של דבר, בהמלצת בית הספר, המשיך הנער לתיכון. אמנם לא לכיתה שרצה, אך כברת הדרך שעשה הוא יחד עם הוריו, הייתה לא פחות ממדהימה.
וחשוב לי לומר: זה לא היה תהליך חלק
זה היה תהליך מאתגר עבור ההורים, ולא פעם ייעצתי ושוחחתי איתם טלפונית.
אני בכוונה מדגיש את זה כדי שלא לייצר רושם 'ורוד' יתר על המידה.
היו רגעי משבר בהם הילד פתאום החליט לשבור את הכלים ולא עשה כלום, או התעצבן וצעק. היו רגעים בהם ההורים הטילו ספק אם יצליחו בתהליך.
את הנקודות הללו אני מגדיר בתור נקודות למידה. כי ההורים למדו, באמת ובתמים למדו בתהליך ממושך איך להתמודד עם האתגר.
הם למדו למשל שזה בסדר שיש נקודות משבר ושלא צריך להיבהל מהן. לא צריך למהר ולרצות את הילד. גם לא צריך להישאב אל הסיטואציה ולצעוק ולהרים את הקול. הם הבינו איך לנתח את הסיטואציה בזמן אמת.
ואתם יודעים מה הכי סיפק אותי בתהליך?
בשיחה שהאמא עשתה איתי, הרבה אחרי שצלחנו את המשימה, היא בכלל דיברה איתי על הקשר שהתחזק בינה לבין בנה. מה יותר טוב מזה?
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער