תפריט
"כשילדך המתבגר מבקש לדבר איתך, ראה את דבריו מתוך נקודת מבטו. אל תהיה שיפוטי כלפיו" – הית' דינגוול
בהדרכות ההוריות שאני מעביר אני גם בהורים שמחזיקים במשרות בכירות וסמכותיות. מפקדים ומפקדות בצה"ל ועד למנכ"ליות ומנכ"לים ששולטים ביד רמה. וכאשר הם מגיעים הביתה? רבים מתארים זאת כ'עבודה השנייה'. העבודה המאתגרת יותר, זו שבה הסמכות נדמה שנעצרה בדלת והיא מסרבת להיכנס.
שמי רון שמעוני, יועץ הורים בגישת מיכל דליות, בעל תואר שני בחינוך ומנהל חטיבת ביניים. אני מזמין אתכם לסדנת גבולות ובה נלמד איך משרטטים את הקווים האדומים, וכיצד מורידים אותם לשטח – ומיישמים.
את הסדנה הזו אני לוקח אל הסוגיה שהיא למעשה המכנה המשותף בין אינספור משפחות שבהן פגשתי – אני לא מתייחס למורכבות הבעיה, אלא ליכולת שלנו לבוא ולהגיד די. לא לצעוק בהערת אגב, אלא פשוט לומר די, להתכוון לזה, וליישם את ההחלטה הלכה למעשה.
ולכן, הן בהדרכות הוריות והן בסדנה שנערוך ביחד, נשאל את עצמנו קודם כל את השאלה הבסיסית ביותר – מהם גבולות?
בתחילת הסדנה, נדון בחשיבותם של הגבולות, בעצם קיומם.
אני פעמים רבות מדגים ילד שמשחק כדורגל במגרש והמגרש תחום עם גדר. בזכות הגדר הוא בטוח בעצמו, והוא בטוח ביכולת שלו לבעוט את הכדור מבלי שהוא יברח ויעוף במורד הרחוב, לעמוד בקצה המגרש על הספסלים של הצופים מבלי שייפול אחורה. יש לו גבולות שמעניקים לו את היכולת לפעול בבטחה.
אותו הדבר כאשר אנחנו ההורים מציבים גבולות – גבולות משמעם ביטחון לילדים. זה חשוב להם בדיוק כמו שזה חשוב לנו.
אחרי שנבין את חשיבותם של הגבולות, נלמד כיצד בעצם יוצרים אותם.
לעתים אני פוגש בהורים שכל אחד מחזיק בעמדה אחרת. מה שעבור הורה אחד זהו קו אדום, עבור ההורה השני זהו שטח אפור. לא מותר ולא-לא מותר. משהו שלא מגיבים עליו, גם אם הוא קצת מרגיז.
אי-הסכמה שכזאת מוקרנת אל החוץ, והיא מפוררת את הגבולות והסמכות שאנו רוצים לייצר.
נבין כיצד מתאמים עמדות, כיצד מגיעים אל עמק השווה ומשם משרטטים גבולות ברורים.
דוגמה שאני אוהב לתת בהרצאות:
הייתה לי אמא שסיפרה לי עד כמה היא לא מצליחה לשלוט בילד שלה. שהוא עושה מה שהוא רוצה ולא מקשיב לאף מילה שיוצאת לה מהפה.
בביקור שערכתי אצלה בבית, הילד ניגש עם אוכל אל הספה כדי לראות טלוויזיה, והיא מיד בטון סמכותי, בלי לצעוק ובלי להתרגז אמרה לו: 'מה פתאום, אתה אוכל רק בשולחן האוכל'. הילד אפילו לא התווכח. קם והלך אל השולחן.
שאלתי אותה אחר כך מה קרה, והיא אמרה לי: 'זאת ספה חדשה. אין סיכוי שהיא מתלכלכת'.
באותו הרגע השבתי לה: 'שמת לב איך הצבת קו אדום ברור? לא היה לילד שלך ספק שאת זה הוא לא עושה'.
הנוסחה:
ברגע שיש גבול משורטט וברור = אפשר לאכוף אותו.
אוקיי, נשמע נהדר – 'לאכוף' – אבל איך עושים את זה בפועל?
ברגע שמורידים את הדברים לשטח, היישום הוא הרבה יותר מאתגר. גם לזה נתייחס בסדנת גבולות לילדים.
ראשית, הרבה יותר פשוט לאכוף גבולות כשהם קיימים.
שנית, נלמד להבין מהן התגובות שנוכל ליישם בפועל.
במה אנחנו יכולים לשלוט ובמה לא?
אם ונניח הילד מתפרע אצל חברים טובים, ונאמר לו 'תמשיך ככה ונלך הביתה!'. האם אנחנו מתכוונים לזה? מרבית הסיכויים שזה מה שנקרא איום סרק. אנחנו לא באמת ניישם שהרי בא לנו לשבת אצל החברים וליהנות איתם בזמן שהילדים משחקים.
זוהי למשל תגובה שחשוב שנמנע ממנה. אין לה סימוכין והיא מערערת את הסמכות ההורית שלנו.
לעומת זאת, 'אם לא תסדר את החדר בסוף יום, אז אני אקח לך את הצעצוע ליום-יומיים' – זוהי כבר סנקציה שאפשר ליישם. והילד שלכם ילמד שאם לא מסדרים את החדר, אז יוצאים מופסדים.
ושימו לב: גם עונשים צריך לתאם! עלולים להיות חילוקי דעות בין שני ההורים גם כאן.
נפסיק לשאול 'למה הילד עושה לי את זה', או להכריז ש'הילד עושה לי דווקא!' – ילדים לא עושים דווקא והם לא עושים בכוונה.
השאלה הנכונה צריכה להיות 'מה הילד שלי מרוויח מזה?' – ברגע שנטמיע את הגישה הזו, הצבת הגבול לילדינו תיצבע בצבע שונה לחלוטין.
למשל אותו ילד שלא סידר את החדר בסוף יום – הוא יודע שיסדרו בשבילו. זה הרבה יותר נוח. גם לנו המבוגרים זה נשמע כמו סידור מעולה שיסדרו אחרינו את הבית.
או ילד שלא מגיע לשולחן האוכל וממשיך לשחק – הוא יודע שהאוכל יחכה לו ובינתיים הוא מרוויח עוד זמן משחק.
במסגרתה של סדנת גבולות לילדים, נלמד כיצד מוציאים את הרווח מהמשוואה, וכיצד מתרגמים זאת לצעדים פרקטיים ושישנו את האווירה שבבית מן הקצה אל הקצה.
אחרי הכול, ילדים יודעים לעשות את המתמטיקה ולפעול כך שיחזרו לצאת מורווחים.
כל סדנה וכל הרצאה שאני מעביר היא לא מונולוג כי אם דיאלוג ביני לבין המשתתפים והמשתתפות.
אני יותר ממזמין אתכם להיות פעילים בסדנה, לשתף אותי במצבים עמם אתם מתמודדים בבית, דבר שרק יהפוך את הסדנה להרבה יותר אותנטית, חווייתית ומועילה.