ילד עצבני? דגשים להתמודדות
אנחנו יכולים להיות אלופים בלעמוד על דעתנו, להתגאות על לא מעט ניצחונות כאלו ואחרים בוויכוחים מרים מול אנשים אחרים; אך כשזה מגיע לילדינו? כאן גם הורים "שועלי קרבות" שניחנו בלא מעט עצבים משלהם, יכולים למצוא את עצמם עד מהרה חסרי אונים מול המתחרה הקטנטן במשפחה.
ילדים הם מבוגרים קטנים, ובדיוק כמונו יש להם דעות, חשקים, רצונות, וכן מנעד משתנה של רגשות. בדיוק כמונו, הם יכולים לקום הפוכים בבוקר, ושזה ישפיע להם אפילו לאורך כל היום. ובדיוק כמו כשהם הופכים לעצבניים, קשה מאוד להרגיע את הרוחות.
ניכנס רגע לנעליים שלהם אבל נמשיך להיות בתפקיד המבוגרים; לא קורה לכם שגם אתם פשוט לא מצליחים להסתכל ימינה או שמאלה כשהעצבים נמצאים בשיא ורק מטפסים ומטפסים?
אל הסוגיה הזו אני נדרש לא מעט במסגרת הדרכות ההורים שאני מעביר, וכאן אשמח לחלוק אתכם את הגישה הטיפולית שלי לנושא.
ילד עצבני? או ילד מגיב?
בסופו של דבר, מרביתנו רואים שזה לא הילד עצבני, אלא אנחנו ההורים עצבניים.
מה הכוונה? הוא מגיב למשהו שאנחנו עושים. מבחינתנו אנחנו קוראים לו ילד עצבני, אך הוא לא מסתכל על זה כאילו הוא עצבני או כועס. הוא מבחינתו עומד על שלו, ואם הוא לא מקבל אז הוא מגיב בעצבנות.
אחרי שביססנו את ההיגיון הזה, עלינו כהורים לבחון מה אנחנו יכולים לשנות בתגובה שלנו כדי להוריד את מפלס העצבנות. בדרך כלל, תהיה החרפה ברגע שנגיב בצורה חריפה, וכך באפקט של כדור שלג מתגלגל, אנחנו נתעצבן, הילד יתעצבן, אנחנו נחריף את התגובה, והילד יחריף את התגובה שלו. אין מנצחים וכולם מותשים.
מה שאני למעשה אומר פה הוא: אל תשנו את הדרך שבה ילדיכם מגיבים, אלא שנו את הדרך שבה אתם ההורים מגיבים.
ילדיכם רק מרוויחים מהעצבנות שלהם
לרוב השאלה איך להתמודד עם ילד עצבני, נובעת מסיטואציה שבה הוא לא יקבל משהו.
הילד מתעצבן, האווירה בבית הופכת עכורה, ואחרי כמה זמן הוא יקבל את שרצה. בפעם הבאה שוב ההורה לא ירצה לתת לו את מה שהוא ביקש, ומבחינתו של הילד, העצבנות שלו היא אמצעי יעיל שדרכו הוא מרוויח דברים.
לכן, אנחנו נצטרך לשנות ולהראות לילדינו שבעצבים לא מקבלים דבר.
דוגמה נפלאה לכך:
בביקור בית שלי ראיתי ילדה בת 6 שניהלה את ארוחת הערב למשפחה. ההורים המקסימים היו קובעים שפעמים בשבוע אוכלים ארוחת ערב משותפת כאשר כל פעם ילדה אחרת בוחרת מה לאכול. הילדה בת 6 הייתה מגיבה בעצבנות כאשר אחותה הצעירה לא הסכימה להצעות שלה. היא הייתה צועקת ולא מוכנה להשתתף בארוחת הערב המשפחתית. להורים היה מאוד קשה להתמודד עם ההתנהגות שלה ולכן תמיד "הלכו לקראתה" והכינו לה מה שדרשה.
מה הילדה הבינה? אני עצבנית- אני מקבלת את מה שאני רוצה.
ההורים החליטו להפסיק להגיב לעצבנות שלה. אבא שלה החזיר אותה מבית הספר ובדרך אמר לה במשפט אחד: "היום בערב אחותך בוחרת מה להכין, זאת בחירה שלך האם להיות איתנו, אנחנו מאוד נשמח לאכול ביחד כמשפחה".
באותו הערב, הילדה בת 6, נשארה בחדר ולא הצטרפה לארוחה המשפחתית. אבל שבוע לאחר מכן… ודאי ניחשתם, הילדה התיישבה לארוחה המשפחתית. ולמה? כי היא פשוט ראתה שאין רווח בעצבים שלה.
לא משנה כמה ההורים התווכחו וצעקו בעבר, פעולה אחת ויחידה גרמה לה להתייחס אליהם אחרת ולקחת אותם ברצינות.
וזה תקף לגבי כולנו:
כל כך הרבה פעמים אנחנו אומרים לילדינו משהו, ומשתדלים להיראות תקיפים וכועסים, והם פשוט לא מאמינים לנו. הם מבינים שזה לא נכון, הם יודעים שהעצבים שלהם משיגים את המטרה, והם ממשיכים בשלהם. הרי למה לוותר על סוס מנצח?
זה לא למה הילד עושה לי את זה, אלא מה הוא מרוויח מזה
למה הוא עושה לי את זה – תוותרו על הגישה הזאת. אני יודע שזאת שאלה שעולה לא מעט, אבל היא מזיזה אתכם מהתשובה האמיתית. ילדים לרוב לא עושים בכוונה, אלא כי הם מרוויחים מזה משהו.
אבאמא, תשאלו את עצמכם כך: מה הילד שלי מרוויח מזה שהוא צועק עלי? תוציאו לעצמכם מהסיסטם מחשבות רעילות; זה לא שהוא שונא אתכם, הוא צועק כדי להשיג משהו.
ועכשיו עם הגישה המחודשת, אנחנו נראה שאם ניקח לילדנו את הרווח שלו מהעצבים, אז הוא גם יפסיק לצעוק.
הכלל הראשון והחשוב הוא קודם כל שלא נתעצבן בעצמנו, ושלא נחריף את המצב עם כעס רב יותר.
"אבל רון! הילד נשכב על הרצפה, משתולל וצועק באמצע הקניון!"
זוהי דוגמה שכיחה ומאתגרת שארצה להתייחס אליה. הורים רבים המגיעים להדרכת הורים לילדים, מעלים בפניי את האתגר הזה, ואם גם כאן עלינו לשנות את תגובתנו. תשובתי היא כן.
כשהילד משתולל חשוב לחבק אותו שלא ייפגע ושלא יקרה לו משהו.
ופה זה באמת משתנה אצל כל הורה: יש הורה שיתקשה להתמודד עם הסיטואציה ויחוש בושה כשהילד שלו צורח באמצע קניון או חנות, ויש מי שיוכל לעמוד בזה. זוהי בחירתכם איך להגיב באותו הרגע: האם תתנו לו את מבוקשו או תחליטו שאתם עומדים על שלכם.
בגדול? אם נניח מדובר במכולת והילד ביקש ארטיק וגם קינדר, סירבתם לקינדר ועכשיו הוא משתולל. אם אתם יכולים לעמוד בזה, אל תתנו לו גם קינדר. זוהי הדרך העדיפה. אך אם זה קשה לכם. תנו לו את הקינדר והעיקר שההשתוללות תגיע לסיומה.
וכאן המקום להעלות את הנושא: זמן תגובה וזמן חינוך
זה לא מקרי שהצגתי גישה פייסנית לגבי הקינדר.
חשוב שנבחר את הזמן להגיב ואת הזמן לחנך בקפידה. באמצע חנות בזמן השתוללות, זהו לא מועד אידיאלי לחינוך. למעשה לא נשיג דבר בעיתוי מאתגר שכזה. לעומת זאת, בבית כשהרוחות נרגעו או כשאנחנו אחד על אחד בלי כל האנשים מסביב, זה המקום להתחיל בתהליך החינוכי.
תגיעו הביתה, ואפילו המתינו עוד קצת. תנו לרוחות להירגע. דווקא כשהכל רגוע והשגרה שבה לקדמותה, קראו לילדכם רגע והגידו לו: "בוא חמוד, זוכר שקיבלת גם וגם בחנות ואני ביקשתי ממך שתקבל רק דבר אחד ולא עמדת בו? לכן בפעם הבאה שנבוא מהגן (לדוגמה), לא נעבור במכולת. רק בשבוע שאחרי זה. ואני בטוח/ה שבפעם הבאה תתנהג אחרת".
שימו לב, אנחנו לא עצבניים, אנחנו לא כועסים. אנחנו מגיבים ויוצרים עבור ילדנו חוויה שבה הוא הפסיד דבר מה בפועל, בגלל התגובה שלו.
סיימנו לדבר, אך זה לא סוף הסיפור. המבחן האמיתי הוא כשאנחנו יוצאים מהגן. אם אנחנו עוברים ליד אותה מכולת והילד מבקש, חשוב שנעמוד על שלנו. החלטנו שלא הולכים וכך עושים.
רוצים לדעת כיצד נוכל לחולל שינוי באווירה שבבית?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
ילדים לומדים דרך חוויות ולא דיבורים
מה קרה כאן בעצם? הילד מסיק שלא שווה לו להתעצבן, אין כאן רווח ויתרה מזאת יש כאן הפסד.
במאמר הילד לא מקשיב לי, וכן גם במאמר נוסף שכתבתי בנושא הילד לא רוצה להתקלח, התייחסתי לנושא של החוויה שהילד חווה כתוצאה מההתנהגות שלו.
הוא לא הקשיב לי ולא בא לשולחן לארוחת הערב, אז הוא פספס את האוכל ונשאר רעב. הילד לא רצה להתקלח, אז לא הולכים לסבא וסבתא כי לא נעים לי שהוא לא מריח טוב. הילד הפסיד, ואל תמעיטו בערכו: הוא יודע לעשות חישוב מחדש כדי שיוכל להרוויח מחדש.
אותו הדבר לגבי השאלה איך להתמודד עם ילד עצבני: הילד מפסיק להרוויח ואפילו מפסיד מהעצבנות שלו, הוא יידע לעשות חושבים ולשנות את דרכיו. שיניתם את תגובתכם, ולפתע תגלו שגם הוא משנה את התנהגותו.
הילד צועק כל הזמן? מתעצבן? אני מזמין אתכם לפנות אלי, ונגלה כי הפתרון נמצא כבר ממש מעבר לפינה.