אנחנו מבקשים סליחה מהילדים, מבני הזוג ומהאנשים סביבנו. אבל מתי בפעם האחרונה סלחנו גם לעצמנו?
יום כיפור מזמין אותנו לחשבון נפש. ואני חושב שבתוך חשבון הנפש ההורי שלנו, חשוב שנדע לא רק איפה טעינו – אלא גם מתי הגיע הזמן שנפסיק להעניש את עצמנו. שנפסיק לשאת על עצמנו מצפון (שאיננו מועיל, ולעתים אף פוגם בשיקול הדעת שלנו).
כהורים, יש לנו זיכרון מצוין לדברים שהיינו רוצים לעשות אחרת.
הפעם ההיא שצעקנו יותר מדי. הבוקר שבו איבדנו סבלנות. היום שבו היינו בטלפון בזמן שהילד ניסה לספר לנו משהו. הרגע שבו אמרנו משפט, ומיד אחרי שהוא יצא מהפה חשבנו לעצמנו: "למה אמרתי את זה עכשיו?".
כולנו היינו שם.
אני פוגש הורים שמסתובבים עם רגעים כאלה במשך חודשים ואפילו שנים. לפעמים הילד כבר מזמן המשיך הלאה, אבל אבא או אמא עדיין חוזרים בראש לאותו אירוע.
וכאן אני רוצה לומר משהו בצורה מאוד ברורה: חשבון נפש הוא דבר חשוב. רגשות אשמה שלא נגמרים… ובכן, הרבה פחות.
אנחנו דורשים מעצמנו להיות הורים שלא באמת קיימים
אני חושב שאחת הבעיות הגדולות שלנו כהורים היא שאנחנו משווים את עצמנו לגרסה דמיונית של "ההורה הנכון".
ההורה הזה שתמיד רגוע.
תמיד מכיל.
אף פעם לא מרים את הקול.
תמיד יודע בדיוק מה לומר.
חוזר מהעבודה עם המון סבלנות, משחק עם הילדים, מכין ארוחת ערב בריאה, קורא סיפור וב-20:00 כולם ישנים בשלווה.
אם אתם מכירים אותו, אשמח שתכירו לי 🙂.
המציאות כמובן שונה.
אנחנו מגיעים להורות עם עבודה, זוגיות, דאגות, עייפות, כסף, פקקים, טלפונים שלא מפסיקים לצלצל ולפעמים גם לילה שבו אף אחד בבית לא באמת ישן.
ובתוך כל זה אנחנו אמורים להגיב נכון בכל רגע?
זה פשוט לא יקרה.
לסלוח לעצמנו לא אומר להגיד "לא נורא"
ופה חשוב לי לדייק.
אני לא מציע שנצעק על הילד, נעליב אותו או נגיב בצורה שאנחנו בעצמנו לא שלמים איתה ואז נגיד לעצמנו: "טוב נו, אני רק בן אדם".
זאת לא סליחה. זאת התחמקות.
סליחה אמיתית מגיעה אחרי אחריות.
אם איבדתי סבלנות, אני יכול להכיר בכך.
אם צעקתי, אני יכול להתנצל.
אם הבנתי שאני חוזר שוב ושוב על אותה תגובה, אני יכול לעבוד על שינוי.
אבל אחרי שעשיתי את זה, אין שום ערך בכך שאמשיך להלקות את עצמי במשך שבוע.
טעינו. תיקנו. למדנו.
ממשיכים.
מותר לנו לבקש סליחה גם מהילדים שלנו
כשאבא אומר לילד שלו: "צעקתי עליך קודם ולא הייתי צריך לצעוק. הייתי מאוד לחוץ, אבל זאת האחריות שלי", זאת גדולה, זאת דוגמה.
הוא מלמד את הילד שלו משהו חשוב מאוד.
הוא מלמד אותו שגם מבוגרים טועים.
הוא מלמד אותו שלקיחת אחריות היא לא חולשה.
והוא בעיקר מלמד אותו איך נראית סליחה אמיתית. אהבה אמיתית ורצון שלא לפגוע באדם שחשוב לו.
ילדים לומדים המון מאיך שאנחנו מתנהגים. הרי אנחנו יכולים להסביר להם אלף פעם שצריך להתנצל כשפוגעים במישהו. אבל כשהם רואים אותנו עושים את זה בעצמנו? זה כבר שיעור אחר לגמרי.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילים לפצות מתוך אשמה
וזאת נקודה שאני פוגש לא מעט אצל הורים.
צעקנו על הילד בבוקר, ואנחנו מרגישים רע.
אז אחר הצהריים אנחנו קצת פחות עומדים על הגבול שקבענו.
לא היינו מספיק עם הילדים השבוע בגלל העבודה? אנחנו קונים משהו.
אנחנו מרגישים שהיינו קשוחים מדי? פתאום משהו שעליו אמרנו "לא" הופך ל"אולי בסדר".
בלי לשים לב, רגשות האשמה מתחילים לנהל את ההורות שלנו.
וזה כבר בעייתי.
הילדים שלנו לא צריכים פיצוי.
הם צריכים אותנו.
אם טעינו, הרי שאפשר לומר סליחה.
אם חסר זמן ביחד, הרי שאפשר למצוא זמן להיות ביחד.
אבל אין צורך "לשלם" לילדים על רגשות האשמה שלנו.
יש הבדל גדול בין "עשיתי טעות" לבין "אני הורה גרוע"
זה אולי אחד המסרים החשובים ביותר שאני רוצה להעביר לקראת יום כיפור.
נניח שאיבדתם את הסבלנות וצעקתם.
מה המסקנה?
"צעקתי ולא הייתי צריך לצעוק".
זאת מסקנה מצוינת.
אבל הרבה הורים מיד ממשיכים לעוד משפט:
"אני אבא גרוע".
"אני אמא לא טובה".
"אני הורס להם".
רגע… הלו?!?
איך הגענו מאירוע אחד להגדרה של כל ההורות שלנו?
אנחנו לא עושים את זה לילדים שלנו, אז למה שנעשה את זה לעצמנו?
אם ילד קיבל 60 במבחן, לא נאמר לו: "אתה תלמיד גרוע". נרצה להבין מה קרה ואיך בפעם הבאה אפשר להתכונן אחרת.
אותו היגיון בדיוק נכון גם כלפינו.
עשיתי משהו שאני לא גאה בו? בואו נראה מה אני עושה אחרת בפעם הבאה.
הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים
אני אומר לכם, הם באמת לא.
הם צריכים הורים שנמצאים שם.
הורים שיודעים להציב גבולות.
הורים שיודעים גם לצחוק.
הורים שלפעמים מתעצבנים, ולפעמים טועים.
ובעיקר, הורים שיודעים לחזור, לתקן ולהמשיך להיות בקשר.
יש גם משהו מאוד חשוב שהילדים לומדים כשהם רואים אותנו סולחים לעצמנו.
הם לומדים שטעות היא לא סוף הסיפור.
אפשר להיכשל ולהמשיך.
אפשר לפגוע ולהתנצל.
אפשר לעשות משהו שאנחנו מצטערים עליו ולא להפוך בגלל זה לאדם רע.
תחשבו איזה כלי משמעותי זה עבורם לחיים.
ואולי זאת הסליחה שאנחנו קצת שוכחים ביום כיפור
יום כיפור מזכיר לנו לבקש סליחה מאחרים.
וזה חשוב.
אבל השנה אני מציע להוסיף עוד אדם אחד לרשימה: את עצמכם.
על הפעם שבה לא הייתה לכם סבלנות.
על היום שבו העבודה ניצחה את זמן האיכות.
על הארוחה שהסתיימה בעצבים.
על הרגע שבו אמרתם משהו שהייתם שמחים לקחת בחזרה.
תיקחו אחריות על מה שצריך.
תבקשו סליחה כשצריך.
תחשבו מה אתם רוצים לעשות אחרת.
ואז תרשו לעצמכם להתקדם.
כי בסופו של דבר הילדים שלנו לא צריכים שנבלה את ההורות בתחושת אשמה.
הם צריכים אותנו פנויים מספיק כדי להיות איתם.
גמר חתימה טובה.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער