פעוט מרביץ להורים - מה עלינו לעשות?
לרוב סביב גיל שנתיים (מה שנקרא גיל שנתיים האיום), מתחילות להתפתח תופעות התנהגותיות שונות שמציבות אותנו ההורים, באתגרים קשים ולעתים אף בלתי אפשריים.
תלונה של הורה על פעוט שמרביץ לו, לרוב מלווה בחוסר אונים מוחלט. הרי ברור שלא נגיב, אבל ברור שאסור לנו גם לא להגיב. מה עושים? ואיך מלמדים ילד לא להרביץ?
ראשית כל חשוב לי להגיד: ילד מרביץ זה סימפטום. זו לא הבעיה.
עלינו להבין למה הילד מרביץ, ויכולות להיות לכך כל מני סיבות.
חשוב לי גם לציין כבר בתחילת המאמר, כי זו התנהגות שמבחינתנו נכחיד אותה, ונפעל לכך באופן מידי. אין שום סיבה שבעולם שילד בן שנתיים ירביץ להורים שלו, ואנחנו יכולים בטח כשהוא קטן, לקחת אותו אחר כבוד, לשים אותו בחדר, ולהגיד לו "אתה לא מרביץ".
אני ממליץ גם לחבק. הילד בוודאות יהיה נסער. לתת לו להירגע ולהסביר לו שהוא עשה מעשה שלא עושים.
למה הוא מרביץ?
כתבתי ממש לפני המאמר הזה, מאמר שעוסק בילד שמרביץ בגן.
המאמר הזה הוא במקום מסוים, שחזור של המאמר הקודם. אין הבדל בין ילד שמרביץ בגן לבין ילד שמרביץ להורים שלו.
במאמר שעסק בילד שמרביץ בגן, הסברתי שהפעולה הזו של להרביץ, נובעת בגלל שהילד מתוסכל. הוא חש בתסכול רב והוא לא יודע איך לנתב את התחושות שלו או מה לעשות איתן.
לכן השאלה היא לא למה הוא מרביץ, אלא בשביל מה הוא מרביץ.
ילד ירביץ כי:
- הוא לא מקבל תשומת לב, ומבחינתו גם תשומת לב שלילית היא תשומת לב.
- הוא לא מקבל את מה שרצה כמו למשל שוקולד.
- כי הוא יודע שהוא ירוויח משהו מההתנהגות שלו
וכאן טמון הפתרון
אנחנו צריכים להראות לילד שלנו שהוא לא ישיג שום דבר באלימות.
חשוב לי לציין שיש הורים שמעודדים בצורה מסוימת את הילדים שלהם להרביץ. כוונתי היא שהם אומרים לילד טוב מאוד על זה שהוא הרביץ בגן. משפטים בסגנון "יפה מאוד, תחזיר לו!".
חשוב לציין שאלה משפטים הרסניים. הם יכולים לחזור ולהתהפך על ההורה.
אחרי הכל, הילד לומד שככה מרוויחים משהו.
נתרגם את זה למעשים
עלינו להבהיר לילד ב-100%, שבשום פנים ואופן הוא לא ירוויח מההתנהגות הזאת כלום.
תשאירו אותו בחדר. הוא חוזר על ההתנהגות שוב פעם? תחזירו אותו שוב לחדר.
אין כאן מקום לטעויות ואין כאן מקום להיסוסים מצדנו כהורים.
זו התנהגות שאנחנו לא מקבלים.
גיל שנתיים האיום - ניכנס לרגע לנעליו של ילדכם
ההתמודדות הראשונה שלנו כהורים מתחילה עם נושא העצמאות של הילד.
מתי ההתמודדות הראשונה הזאת מתרחשת? כפי שבוודאי הבנתם מן הכותרת, בגיל שנתיים שנוהגים לכנות אותו גם 'גיל ההתבגרות הראשון'.
זאת בעצם הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את הילד שלנו, פעוט קטנטן, שמביע את הרצון שלו בצורה מאוד מאוד נחרצת. זאת גם הפעם הראשונה שהוא מבין שיש לו כוח. שאם הוא לא רוצה לאכול משהו – הוא לא יאכל. שאם הוא יקח משהו ויזרוק אותו על הרצפה, אז ההורה יבוא וינקה את הרצפה וירים את הפריט שהוא זרק. שאם הוא לא מקבל משהו, הוא יכול לצעוק ויש למילה שלו כוח.
הילדים שלנו לפתע מבינים שיש להם השפעה על הסביבה, והם בוחנים את הגבולות שלנו היטב. הם בוחנים את העצמאות שלהם היטב.
רק כדי להנעים מעט את התקופה המאתגרת, נסו להתייחס לכך ממקום של 'איזה יופי! הוא הופך לעצמאי, הוא גדל'. זה מדהים לראות את גיל שנתיים. זה גם קשה 🙂 אני מבין את זה בהחלט.
גם הנושא שבו אני עוסק כאן במאמר, מאתגר וקשה ככל שיהיה, הוא עדיין חלק מאותו גיל מאתגר ומרתק כאחד.
בנושאים אלו אני ממליץ על הדרכה הורית
במאמרים רבים שאני מפרסם, לא תראו אותי אומר לכם חד-משמעית לגשת להדרכה הורית.
אבל כאן יש מקום לבדוק למה זה קורה. ילד בן שנתיים מרביץ להורים זו תלונה שלצערי אני פוגש בה לעתים, ותמיד יש כאן בעיה מסוימת שאסור להתעלם ממנה.
האם זה אומר שחרב עליכם עולמכם? ממש לא. אבל חשוב שנתפוס את זה בזמן.
זה גיל שאפשר להשפיע עמוקות. אל תניחו לנושא כזה.
ואם אתם מתלבטים, אפשר גם להשאיר לי שאלה אונליין, ואשתדל להשיב לכם בהקדם האפשרי.
גיל שנתיים האיום בפתח? התייעצו איתי
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
קצת עלי
שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים מוסמך, מעביר הדרכות הורים לילדים, תינוקות ובני נוער.
אני איש חינוך, בעל תואר שני בחינוך, מנהל חט"ב ואב לילדים מקסימים.
מרגישים שיש מתח בתא ההורי? רוצים לשפר את ההווי בבית? אני כאן בשבילכם, ויחד אתכם נמצא את הפתרונות האישיים עבורכם.
אם ההתנהגות מופיעה לפרקים, סביב מצבי תסכול או עייפות, הרי שסביר שמדובר בשלב התפתחותי טבעי.
אבל אם הילד מרביץ לעיתים קרובות, או שהאלימות מחמירה, זו כבר אינדיקציה שיש צורך בהדרכה הורית ממוקדת כדי להבין את המקור ולהחזיר את הגבולות.
האלימות עצמה היא לא הבעיה, אלא ביטוי למשהו אחר: תסכול, רצון לשלוט, קושי להביע רגשות או צורך בתשומת לב.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה עומד מאחורי המעשה, ולא רק למה זה קרה. הימנעו מלהיעלב. זהו פעוט שעודנו לומד לבטא את עצמו. אנחנו כאן כדי להנחות אותו כיצד לעשות זאת נכון.
לדעתי לא. התעלמות משדרת לילד שהמעשה עובר בשתיקה. וגם זה לא טוב.
צריך להגיב, אבל בלי אלימות ובלי כעס.
התגובה צריכה להיות ברורה, עקבית ורגועה: לעצור את המעשה, להסביר שלא מרביצים, ולהרחיק אותו מהסיטואציה באופן מכבד אך נחוש.
ברגע שהילד מרביץ, יש לעצור את המעשה מיידית.
לקחת אותו לחדר או לפינה שקטה למשל אם אתם בגינת השעשועים, להסביר לו בשפה פשוטה שלא מרביצים.
לאחר שיירגע, חשוב לחבק, להרגיע ולהבהיר שהאהבה נשארת, אבל ההתנהגות הזו אינה מקובלת.
מומלץ לחשוב על השלכה למעשה. להסביר לילד מה יקרה בפעם הבאה. ולעשות זאת בזמן רגוע.
אם האלימות חוזרת לעיתים תכופות, או אם אתם מרגישים שאתם מגיבים בחוסר אונים או בכעס; זה די והותר כדי לאותת לכם שזה הזמן להתייעץ.
בגיל הזה אפשר להשפיע משמעותית על ההתנהגות, והדרכה הורית קצרה לעיתים מונעת בעיות התנהגותיות עתידיות.
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער
מקורות לקריאה נוספת
The Developing Independence of Toddlers – במחקר מתואר שלב "גיל שנתיים האיום" כנקודת מעבר מרכזית – בה הפעוט מפתח זהות נפרדת, רצון להוביל ולהשפיע, ומתחיל לבסס ביטחון עצמי דרך התנסויות ראשונות בעצמאות.
Two Year Olds: In Search of Identity and Independence – במאמר מוסבר כי גיל שנתיים מסמל את "המרד הראשון" של הילד כנגד ההורים כשהמטרה היא להוכיח "אני עצמאי".