מרדנות בגיל התבגרות

אם הילד מבטא את העצמאות שלו בדרכים סבירות, למשל מתווכח, מתנסה בסגנון לבוש חדש או מביע דעה שונה, הרי שמדובר בהתפתחות בריאה.

אבל אם הוא חוצה גבולות שפוגעים בעצמו או באחרים, מסכן את עצמו או מתנתק לחלוטין מההורים, הרי שאז נדרש כבר שיח רציני והצבת גבולות.

מרדנות היא ביטוי לצמיחה. הילד בונה זהות עצמאית, לומד לחשוב בעצמו ולפתח ערכים אישיים. 

נכון אני מסכים אתכם, זה אולי מאתגר, אך בעצם מצביע על כך שהילד מתפתח, ולא חלילה "מתקלקל".

המפתח הוא לדבר גם מחוץ לשעת הריב.

לבחור רגע נעים, שיחה על תחומי העניין שלו, או אפילו פעילות משותפת. כשהשיח לא סובב סביב חיכוכים, גם הקשב והפתיחות גוברים.

לצערי, התשובה היחידה שיש לי היא שהאחריות היא עלינו ההורים. אנחנו המבוגר האחראי בסיפור.

לכן, לא מוותרים, אלא מחפשים דרכים עקיפות לשיח. מראים עניין בעולמו, למשל מוזיקה, חוג, חברים. לא שואלים שאלות חודרניות אלא מאזינים באמת. אט אט ייבנה האמון, ואתם תראו איך הדלת אל עולמו הפנימי תיפתח בהדרגה.

קודם כל, לא מגיבים מיד בעצבים. נותנים זמן להירגע, חושבים על תגובה שקולה שמבטאת גם גבול וגם אחריות. 

לדוגמה: להסביר את המשמעות של המעשה ולחבר בין התנהגות להשלכה.

אבל הכי חשוב – הציבו גבולות מראש והסבירו, בזמן נוח ורגוע, מה יקרה להבא. והכי חשוב – תיישמו! הרו שיש סימוכין למה שאתם אומרים.

שימו לב שהריבים הם רק חלק ממערכת היחסים שלכם עם המתבגר/ת. תנו להם עוד גוונים.

הקפידו על רגעים יומיומיים של קרבה כמו שיחה, ארוחה, שיח סביב תחביב משותף. 

אל תתנו לריב או הריבים להגדיר את הקשר. גם בתקופות סוערות, נוכחות חמה ועקבית של ההורה היא העוגן שמחזיק את היחסים.