על פעוטות ואלימות
אני אתחיל בכך שאלימות היא קודם כל אלימות. היא יכולה להיות מילולית, היא יכולה להיות פיזית. את הנטייה שלנו כהורים לומר: הוא בטח כבר עייף, או זה בטח בגלל הגיל – אני ממליץ לשים בצד ולפעול.
מדוע ציינתי את שתי הדוגמאות הללו? כדי להגיד שקודם כל יש הרבה מאוד הורים שנותנים סיבות לאלימות, או מבלי להתכוון הצדקות (כמובן שאיש מאתנו לא מצדיק או חפץ בפעוט שינקוט באלימות).
ברגע שאנחנו עושים את זה, אנחנו במקום מסוים לא מייחסים להתנהגות האלימה משמעות, ולא מראים לילד באופן ברור ונחרץ שמה שהוא עשה הוא פסול.
ילד בן 3 יכול לקחת אחריות על המעשים שלו
גיל 3 זהו גיל מרתק מבחינתי. היכולות הוורבליות והמחשבתיות של הילד מאפשרות לנו ממש לעשות איתו שיחות, להבין את העולם הפנימי שלו.
זהו פעוט שהוא ילד לכל דבר. ויש לו את ההבנה על מעשיו. יש לו יכולות גבוהות שמאפשרות לו לקחת אחריות על המעשים שלו ועל הבחירות שלו.
אומר במידה מסוימת של הקצנה, אך עדיין כשאני מאמין בכך: ילד בן 3 שלא נלמד אותו לקחת אחריות על מעשיו עכשיו, לבטח יגדל להיות גם נער שלא יודע לקחת אחריות על בחירות והחלטות.
אל תסווגו את האלימות, אל תמעיטו בה. אלימות היא אלימות; אם הילד הרביץ לאמא או לסבתא, לאבא, או לאחים והאחיות או לילדים בגן. צריך להבין שאין משמעות עכשיו לגיל.
אסייג שאם מדובר בהתנהגות חד-פעמית אל תצאו מגדר הרגיל. היוצא מן הכלל איננו מעיד על הכלל. לכן אם הגעתם לאור התנהגות אלימה חד-פעמית, אני כאן גם כדי לשמש צופר הרגעה 🙂
מה עושים כשההתנהגות האלימה חוזרת על עצמה?
קודם כל זו צריכה להיות נורה אדומה מהבהבת שקוראת לנו לפעול.
אנחנו לא צריכים לחכות שיגידו לנו בגן. גם כי לבסוף זה יקרה, וגם כי זה עלול להתהפך על הילד עצמו: לפתע הורים נמנעים מהילד, הילד פתאום לא מוזמן לימי הולדת.
מעבר לכך שזה לא נעים, נוצרת כאן בעיה חברתית.
לכן, אסור לנו להתעלם מהנקודות הללו, אסור לתרץ בעייפות או בחוסר הבנה לאור הגיל הצעיר.
יתרה מזאת: מה שמיוחד בגיל הראשון, בהתחלה, הוא ששם צוברים חוויות, חוויות שמעצבות את ההתנהגות שלנו, את ראיית העולם שלנו.
לכן חובה עלינו לפעול ולהתערב בהתנהגות אלימה.
מה כן כדאי שנעשה?
כיצד האלימות מתבטאת?
פעמים רבות בכוחנות מאוד גדולה, לעתים במאבקי כוח בלתי פוסקים, ואז כשהילד לא מרוויח בווכחנות, אז שם הוא מוציא את התסכול שלו והרצון שהדברים ייעשו כפי שרצה עם שפה בוטה או אלימות פיזית.
לרוב האלימות תהיה פיזית, כי הרבה לפני שפעוטות יודעים לדבר הם כמובן קודם כל יודעים להשתמש בידיים שלהם.
במקרים כאלו, כאשר אנחנו רואים את זה קורה לנגד עינינו, אנחנו כהורים חייבים להגיב.
ומה להגיב עצם?
ראשית, אם התופעה חוזרת על עצמה ולא פוסקת, נסיק מכך שעלינו לשנות את התגובה. כי היא לא הובילה לשום שינוי. לא יעזור אם נגדיר את התגובה שלנו כעוצמתית יותר או תדירה יותר. משהו צריך לשנות.
שנית, אנחנו בודקים איך אנחנו יכולים להגיב אחרת, וזה בדיוק מה שגם עושים בהדרכה ההורית. אנחנו בודקים מהן התגובות שלנו, כיצד הגבנו עד כה לסיטואציה, ומבינים משם גם מה הניע את הילד להתנהגות הזאת.
חשוב שנפסיק להרגיז או לתסכל את עצמנו משאלה כמו: 'למה הוא עושה את זה'. השאלה הנכונה היא: 'למה הוא עושה את זה'.
עלינו על המניע? עלינו גם על דרך המלך אל עבר הפתרון. מה מניע? מה הרווח?
ברגע שעלינו על הרווח, ניקח אותו, נוציא אותו מן המשוואה ונוציא את הדלק שהניע את ההתנהגות האלימה. אחרי הכל, היא הפסיקה להצדיק את עצמה.
ילד בן 3 לא מרביץ סתם - מה הרווח שלו?
במיוחד בגילאים הראשונים, ילדים לא מרביצים בלי שישנה סיבה העומדת מאחורי זה.
לעתים האלימות תאפשר לקבל תשומת לב, ובגילאי 3 אין כזה דבר תשומת לב שלילית או חיובית. יש נטו תשומת לב. כך למשל ילד שנולדים לו אחים או אחיות, עלול להפוך לאלים כיוון שתשומת הלב כלפיו פחתה.
לעתים האלימות תאפשר להשיג דברים. כמו למשל אם הילד מעוניין בשוקולד, והוא לא מקבל את מבוקשו. הוא מתנהג בצורה אלימה ולבסוף ההורה מוותר.
לעתים האלימות תנבע מתוך סוגיה מורכבת יותר. למשל, היה לי מקרה ובו הילד סבל מבעיה תקשורתית, ולכן הוא הביע את התסכול שלו עם אלימות כלפי חבריו לגן. בעבודה עם קלינאית תקשורת, התחולל שינוי מדהים. התברר שהילד התנהג כפי שהתנהג בשל קושי שפתי, ולכן עבר לאלימות.
זה דיי מסכם את העניין שבהדרכה ההורית אנחנו בודקים מה אנחנו כן צריכים לתת לילד.
הרבה פעמים מדברים על מה צריך לקחת, או על סנקציות כאלו ואחרות. לעתים התשובה איננה נמצאת דווקא שם.
ודוגמה אחרונה
אמנם המאמר שלי מדבר על אלימות בגיל 3, אך אני מרשה לעצמי לחרוג מעט ולגעת בגיל 4.
היה לי מקרה, ובו ההורים הגיעו אלי עם מאבקי כוח בלתי פוסקים. הילד היה צורח בבית ללא הפסקה (וגם זו סוג של התנהגות אלימה).
במפגש השני שאני עורך בהדרכות ההוריות, אני מגיע על תקן צופה, במטרה להבין את הדינמיקה שבבית.
היה רגע אחד שהאבא נתן לילד לבחור משהו לאכול, והציג 2 אפשרויות של מעדנים. הילד כל פעם אמר מעדן אחר והאבא לבסוף התרגז ואמר לו: 'מה אתה רוצה?' בקול רם. בין התשובות שהילד ענה הוא גם אמר 'אני רוצה אותך'.
הילד פשוט צעק את זה. זה היה מקרה קלאסי עד כמה הוא היה צמא לקרבה של האבא.
הסברתי לאבא על דרכים שונות איך לתת לילד תשומת לב, אך בצורה בריאה יותר ולא בצורה של מאבקי כוח ותסכולים.
ובשורות טובות לסיום
אני באמת מתכוון לזה בכך שאני אומר: אלימות אצל ילדים בני 3 (ואפשר גם לנטות מעט למטה או למעלה) היא מבין הסיבות הנפוצות ביותר שמביאות אלי הורים להדרכה.
אוכל לומר לכם שהדבר המשמח הוא: בסופו של דבר, כשנוקטים בעדים הנכונים, זה משתנה מהר מאוד. ממש תהליך שהורים רבים מגדירים כמהפך.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
התייעצו איתי
שמי רון שמעוני, יועץ הורים, בעל תואר שני בחינוך ומנהל חטיבת ביניים.
אני מעביר הדרכות הוריות בגישת מיכל דליות בתל אביב, פתח תקווה ורעננה, וכן באמצעות תוכנת ה-ZOOM.
בכל שאלה והתייעצות, אני מזמין אתכם ואתן, ליצור איתי קשר טלפוני, לשלוח לי וואטסאפ או לכתוב לי בטופס יצירת הקשר יחד עם תיאור הבעיה (מומלץ אך לא חובה).
השאלה כמובן מה אנחנו מגדירים אלימות, ועד כמה היא חמורה. וכל מקרה הוא לגופו.
אלימות בגיל הרך היא בסופו של דבר תופעה שכיחה, ויותר מזה – היא גם ניתנת לטיפול. אפילו מהיר מאוד.
בגיל הזה ילדים עדיין לומדים איך לבטא תסכול, רצון או כעס. לכן חשוב לא למהר לתרץ את ההתנהגות בעייפות או גיל, אך גם לא למהר לחשוב שהמצב חמור.
נסו לראות בהתנהגות האלימה כמעין איתות שדורש בדיקה מעמיקה יותר. מהיכן האלימות נובעת?
בגיל 3 אני יכול לומר לכם שכבר אין כל כך תירוצים 🙂
כבר קיימת הבנה הרבה מעבר לבסיסית של סיבה ותוצאה, ושל משמעות המעשים.
הילד מסוגל להבין שמשהו שהוא עשה פוגע באחר. לכן זה הזמן ללמד אותו מה נכון ומה לא.
במילים פשוטות, בלי האשמה, אבל עם גבולות ברורים. צריך להבין שיש השלכות למעשים פסולים.
אם מדובר באירוע בודד, אז באמת שאין צורך להילחץ. כולנו נתקלים בזה.
אבל אם ההתנהגות האלימה חוזרת על עצמה שוב ושוב, במיוחד בסביבה החברתית כמו גן או משפחה, זו כבר נורה אדומה שמעידה שיש צורך לבדוק את הנושא.
עלינו להבין מה מקור התסכול ומה הילד מנסה להשיג באמצעות האלימות.
לעצור את המעשה באופן ברור אך רגוע.
להפריד, להביט בעיניים ולומר בקול סמכותי שלא מרביצים.
לא לצעוק, לא להטיף מוסר, אלא להבהיר את הגבול.
אני פעמים רבות אומר – יש זמן תגובה וזמן חינוך. כרגע אתם מגיבים. לא מחנכים.
לאחר מכן, שהרוחות נרגעות, הסבירו לו מה כן מצופה ממנו ואיך אפשר לבקש או להביע כעס אחרת. במידת הצורך, אפשר גם לנקוט בעונש כלשהו. אבל זה באמת תלוי בנסיבות ואם מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה.
לא בהכרח.
ענישה לבדה לא פותרת את הסיבה, היא כן עוצרת את התוצאה.
חשוב להבין מה הרווח שהילד מקבל מהאלימות?
האם מדובר היה בתשומת לב? כוח? שליטה?
עלינו לדעת כיצד להפחית את הסיבה שהזינה את ההתנהגות.
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער