איך מסבירים לילדים על המלחמה?
גם כשאנחנו מנסים להגן על ילדינו, הרי שהם מרגישים הכול. השאלה היא לא אם לדבר, בוודאי שכן! אלא איך לעשות את זה נכון.
הורים רבים חוששים לשוחח עם הילדים על מלחמה או מצב ביטחוני. מתוך רצון לשמור עליהם, להגן עליהם מהפחד, אנחנו לפעמים בוחרים לשתוק. אבל בפועל, כשהילדים לא מקבלים תיווך מהבית, הם יוצאים לחפש תשובות לבד. ושם, בעולם החיצוני, הם עלולים לפגוש מידע לא מותאם, תרחישי אימה, והרבה מאוד חוסר ודאות.
דווקא השיח הפתוח, הרגוע והמותאם, הוא זה שמייצר ביטחון. הוא זה שמלמד את הילד שיש לו למי לפנות, ושאפשר לדבר על הכול.
קודם כל אנחנו: ויסות עצמי לפני הכול
לפני שאנחנו פונים לילדים, חשוב לעצור רגע ולהסתכל פנימה.
הילדים לא לומדים רק מהמילים שלנו, הם קוראים את שפת הגוף, את הטון, את הבעות הפנים. אם אנחנו לחוצים, גם אם נגיד שהכול בסדר, המסר שיגיע אליהם יהיה אחר לגמרי.
כמו בהנחיות בטיסה: מוכר לכולנו שאומרים שקודם כל המבוגרים, ההורים שמים לעצמם את מסכת החמצן. זה נשמע מוזר, איך הילדים לא קודמים לכול? אבל צריך מבוגר אחראי שיתפקד קודם כל, כדי שיוכל לעזור לילדיו.
כך גם במקרה הזה: רק הורה שמצליח להחזיק את עצמו, יכול להחזיק גם את הילד. המטרה היא להעביר מידע, לא חרדה.
לא משאירים אותם לבד עם הדמיון
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שאם לא נדבר, הילדים לא ידעו.
אבל ילדים יודעים. הם שומעים, קולטים, מרגישים. וכשהם לא מקבלים הסבר, הם משלימים את הפערים לבד. לרוב, בצורה הרבה יותר מפחידה מהמציאות.
לכן חשוב לייצר שיח.
הימנעו מהרצאות, אל תכינו נאומים, פשוט תעשו דיאלוג אמיתי 🙂
דיאלוג שמאפשר להם לשאול, לחזור אלינו שוב, ולהרגיש שיש להם כתובת בטוחה.
לומר את האמת על המלחמה? כן. אבל במינון מותאם גיל
הקו המנחה הוא פשוט: לא משקרים לילדים. אבל כן מתאימים את המידע לגיל.
בגיל הרך המסר צריך להיות קצר וברור. למשל: יש אנשים שנלחמים, והצבא שומר עלינו. אנחנו בבית, ואנחנו בטוחים.
בגיל בית הספר אפשר כבר להסביר שיש סכסוך, שיש אזעקות שמטרתן להגן עלינו, ואיך פועלים כששומעים אותן. הילדים בגיל הזה גם מתעניינים בפרטים, וזה המקום לתת להם ידע שמייצר תחושת שליטה.
בגיל ההתבגרות, כאן כבר השיח מאוד משתנה. אומר לכם טיפ חשוב והוא שחשוב בעיקר להקשיב. לשאול מה הם חושבים, מה הם רואים, איך הם מפרשים את הדברים. אל תמהרו לתקן אותם. לא לשפוט, ולא לבטל. וכמובן, אין ברירה וכאן הפילטרים הולכים ומצטמצמים, שכן אלו הם אנשים בוגרים וצעירים.
נשאלת השאלה, עד כמה צריך להעמיק בדברים? (כאשר מדובר בפעוטות וילדים קטנים)
כהורים, יש לנו נטייה להרחיב, להסביר, להיכנס לעומק. כל שכן במצבים שבהם אנחנו מרגישים נבוכים או לא בטוחים באשר למה צריך לעשות.
אז אומר קודם כל שכאשר ילד שואל שאלה, אין כאן ספק, הוא צריך תשובה לשאלה.
אבל: לא הרצאה.
אם ילד אומר "נפל טיל ליד הבית", אתם לא צריכים להסביר לו על כל המערכת הביטחונית. מספיק להגיד שהיו אזעקות, שנכנסנו למרחב מוגן, ושיש מי שמטפל בזה.
התשובה צריכה להיות מדויקת, קצרה, ומותאמת למה שהוא ביקש.
מכורים לחדשות? זה הזמן להיגמל. אם לא בשביל עצמכם, אז בשבילם
אחד הגורמים המרכזיים לחרדה אצל ילדים הוא החשיפה הבלתי פוסקת לחדשות.
כשהמסך פתוח בבית ומשדר שוב ושוב תמונות קשות או אימרות מרתיעות, הילד סופג את זה גם אם הוא לא יושב מול הטלוויזיה.
גם אם אתם בטוחים שהוא לא מבין במה מדובר, היו סמוכים ובטוחים שזה מחלחל בדרך כזאת או אחרת.
ההמלצה שלי כפי שאתם מנחשים היא ברורה: לא משאירים חדשות פתוחות ליד ילדים קטנים. רוצים להתעדכן? עושים את זה בחדר אחר. לא צריך למנוע לגמרי, אבל גם לא להציף 24/7.
נסו לבחון האם יש פן רגשי מסוים שיכול להשפיע ולהניא את הילד מלבוא לבית הספר.
אני יכול לספר לכם שאני פוגש במקרים בהם הילד מצוי בלחץ או בחרדה שמלווים אותו ופוגעים באיכות חייו. בשונה מאתנו המבוגרים שלנו אין יותר מדי "זכות בחירה", ילדים יכולים לבחור שלא לפקוד את המקום שגורם להם ללחץ.
חשוב לבחון את הנושא בקפידה.
אל תבטלו רגשות, תנו להם מקום
עוד טעות נפוצה היא לנסות "להרגיע" דרך ביטול. כמובן שלא בכוונת זדון.
"מה אתה מפחד?", "אין סיבה לבכות", "זה שטויות"; כל אלו הם משפטים שסוגרים את הילד במקום לפתוח אותו.
במקום זה, חשוב שניתן לו מקום לרגש. לומר לו "אני רואה שאתה מפחד, זה טבעי. גם אני לפעמים דואג".
דווקא כשהפחד מקבל מקום, אז הילדים נרגעים. וכמובן שלהפך, וכאשר מנסים להשתיק את האירוע ולהרגיע אותם, אז הרי שהוא רק גדל.
שגרה היא עוגן
בתקופות של חוסר ודאות, המסגרת היא אחד הדברים החשובים ביותר לילדים.
- שעות שינה קבועות,
- ארוחות מסודרות,
- זמן משחק,
- גבולות ברורים,
כל אלו משדרים לילד שהחיים ממשיכים.
אפשר להיות יותר גמישים, כן. אבל לא לפרק את הכול. השגרה היא זו שתעזור להם לחזור לאיזון.
לתת לילדים תפקיד
ילדים מרגישים ביטחון גם דרך עשייה.
כשיש להם תפקיד, אפילו קטן, הם מרגישים משמעותיים ופחות חסרי אונים.
זה יכול להיות לבחור משחק לממ"ד, לעזור לארגן דברים, או להיות "אחראי" על משהו קטן בבית. התחושה הזו של שליטה מחזקת מאוד.
לסיים תמיד בתקווה
בסוף כל שיחה, חשוב להשאיר את הילד במקום של תקווה.
להזכיר שאנחנו ביחד, שיש לנו מקום בטוח, שיש מי ששומר עלינו. שהמצב לא יישאר ככה לנצח.
בתוך כל חוסר הוודאות, הילדים צריכים עוגן. ואנחנו, כהורים, העוגן הזה.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער