הילד חוזר מבית הספר ואומר שאין לו עם מי לשחק? כך תבינו מה באמת קורה ותעזרו לו לבנות ביטחון חברתי
המעבר לכיתה א' הוא לא רק מעבר לימודי. מבחינת הילד, זו גם כניסה לזירה חברתית חדשה, גדולה ועצמאית הרבה יותר מזו שהוא הכיר בגן. וכשפתאום קשה לו למצוא את המקום שלו, התפקיד שלנו כהורים הוא לא להילחץ – אלא לעזור לו ללמוד איך עושים את זה.
אני חושב שהמעבר לכיתה א' הוא אחד הרגעים הכי משמעותיים שאנחנו זוכרים מהילדות שלנו.
יש משהו מאוד רשמי ברגע הזה. הילד עם התיק החדש, עומד ליד בית הספר, אחד ההורים מצלם, ופתאום אנחנו קולטים שהוא באמת כבר "ילד גדול".
אבל המעבר הזה משמעותי הרבה מעבר לתמונה החגיגית של היום הראשון.
המסגרת משתנה, הדרישות הופכות פורמליות יותר, והדינמיקה החברתית משתנה כמעט לחלוטין. הילד עובר ממגרש המשחקים המוגן יחסית של הגן, עם גננת וסייעת שנמצאות קרוב, לזירה גדולה יותר, סוערת יותר ובעיקר עצמאית יותר.
אין תמיד מי שיגיד: "בוא תצטרף אליהם", או מי שיעזור לפתור כל ויכוח קטן.
ופתאום הילד צריך למצוא את המקום שלו לבד.
וכשהוא אומר שאין לו עם מי לשחק, הלב שלנו מיד מתכווץ
המשפט "לא היה לי עם מי לשחק היום" הוא משפט שקשה מאוד להורה לשמוע.
ולפעמים הילד אפילו לא אומר אותו. אנחנו פשוט רואים שמשהו השתנה. הוא לא מדבר על ילדים מהכיתה, לא מזמין חברים, לא מזכיר שמות כלל. לפעמים אנחנו מגיעים לבית הספר ורואים אותו במקרה עומד בצד בזמן שילדים אחרים משחקים.
התגובה ההורית הראשונית היא בדרך כלל לחץ.
אנחנו מיד רוצים לתקן.
לדבר עם המורה, למצוא לו חבר, לשאול מיליון שאלות ולהבין איך יכול להיות שהילד שלנו לבד.
אבל דווקא ברגעים כאלה, המנהיגות ההורית שלנו מאוד חשובה.
הילד צריך שניתן לו עוגן.
שננסה להבין מה באמת קורה לפני שאנחנו פועלים, שנרגיע את הלחץ, ואז ניתן לו כלים פרקטיים.
גם להיבהל ולהפוך את זה מיד 'בעיה' לבעיה גדולה, זה וודאי לא יעזור.
קודם כול: להבין מה באמת קורה
בואו נזכור משהו חשוב: אנחנו לא נמצאים עם הילד בבית הספר.
אנחנו לא רואים את ההפסקות, אנחנו לא יודעים מה קרה ליד השולחן בארוחת העשר, ואנחנו לא רואים איך הוא מנסה להצטרף למשחק.
לכן, לפני שאנחנו מסיקים מסקנות, צריך לקבל תמונה מלאה.
הכלי הראשון הוא כמובן השיחה עם הילד.
אבל גם כאן יש דרך שעובדת טוב יותר ודרך שעובדת פחות.
אם נשאל אותו בכל יום:
"עם מי שיחקת היום?"
"שיחקת עם מישהו?"
"יש לך כבר חבר?"
אנחנו עלולים בלי להתכוון להפוך את כל הנושא למבחן.
וזו גם שאלה סגורה. התשובה יכולה להיות פשוט "כן", "לא" או "לא יודע", ונגמרה השיחה.
עדיף לשאול שאלות פתוחות אבל ספציפיות יותר.
לדוגמה:
"מה שיחקו היום בהפסקה?"
"מי ישב לידך בארוחת עשר?"
"היה משהו מצחיק היום בחצר?"
"מה הילדים עשו בהפסקה?"
שימו לב להבדל.
אני לא בודק אותו. אני לא שואל "למה אתה לא משחק?". אני מתעניין בעולם שהוא נמצא בו.
ומתוך התשובות האלה הרבה פעמים מתחילה להצטייר תמונה הרבה יותר ברורה.
למורה יש חלק חשוב בתמונה
הכלי השני הוא הצוות החינוכי.
אנחנו רגילים לשאול את המורה איך הילד קורא, אם הוא משתתף, אם הוא עומד בקצב של הכיתה.
ואני אומר: תשאלו גם מה קורה בהפסקה.
אפשר להגיד למורה:
"את רואה אותו משחק עם ילדים?"
"את מרגישה שהוא קצת יותר מבודד?"
"אני אשמח לדעת איך הוא נראה לך מבחינה חברתית."
ואפשר גם לשאול אם היא יכולה לעזור קצת בחיבור הראשוני. אולי לעודד אותו להצטרף, אולי לחבר בינו לבין ילד אחר שמתאים לו.
יכול להיות שתקבלו מהמורה תשובה שתפתיע אתכם.
היא יכולה לומר: "מה פתאום? הוא משחק, צוחק, הכול בסדר".
והילד בבית עדיין אומר שאין לו חברים.
זה לא אומר שמישהו מהם טועה.
אולי מבחינתו אין לו עדיין חבר קרוב. אולי הוא משחק עם ילדים אבל לא מרגיש שייך. ואולי הוא פשוט חווה את הדברים בצורה אחרת.
המטרה היא לא למצוא מי צודק, אלא להבין את התמונה.
אל תהפכו את הקושי החברתי ל"בעיה אצל הילד"
אחרי שהבנו פחות או יותר מה קורה, הדבר הבא שאני מבקש מהורים הוא לשדר ביטחון. רבותיי, ילדים מרגישים אותנו.
אם הילד אומר: "היום הייתי לבד כל ההפסקה", ואמא מיד אומרת:
"מה זאת אומרת?! זה לא מקובל עליי. מחר אני מדברת עם המורה!"
הילד עלול להבין מזה משהו אחר לגמרי:
יש אצלי בעיה.
משהו בי לא בסדר.
ופה אנחנו עלולים בלי להתכוון להוסיף לו עוד לחץ במקום להוריד אותו.
מצד שני, גם להגיד לו "שטויות, מחר כבר תמצא חבר" זו לא תגובה טובה בעיניי.
כי מבחינתו זה לא שטויות.
אם הוא הסתובב לבד בזמן שכל הילדים סביבו שיחקו, זה יכול להיות מאוד לא נעים.
אז כן נותנים מקום.
אפשר להגיד: "וואו, אני שומע. זה באמת בטח לא היה נעים לראות את כולם משחקים ולא לדעת למי להצטרף."
זה הכול.
לא מיד לפתור.
לא מיד להרגיע בכוח.
קודם כול להראות לו ששמענו אותו.
כשהילד מרגיש שאנחנו מסוגלים לשמוע את הקושי בלי להיבהל ממנו, יש הרבה יותר סיכוי שהוא ימשיך לשתף אותנו.
אחר כך בונים אצלו תחושת מסוגלות
אחרי שנתנו מקום לרגש, אפשר בזמן אחר להתחיל לחזק. ואני מדגיש: לא חייבים לעשות את כל העבודה באותה שיחה.
אפשר יום אחר כך לומר:
"אתה יודע, תחילת כיתה א' יכולה להיות קצת קשה. יש ילדים שלוקח להם יותר זמן למצוא את החברים שמתאימים להם."
ואפשר גם לשתף בסיפור אישי:
"גם לי כשהייתי ילד לקח קצת זמן בהתחלה."
מה אנחנו אומרים לו בעצם?
זה לא אומר שיש בך משהו לא בסדר. זו מיומנות, ואפשר ללמוד אותה. אנחנו נעשה את זה יחד.
זה בעיניי מסר מאוד משמעותי לילד.
לא "אתה ילד שאין לו חברים", אלא "אתה עכשיו לומד איך למצוא את המקום שלך בתוך קבוצה חדשה".
עכשיו מגיע החלק הפרקטי: מאמנים מיומנויות חברתיות
אני תמיד אומר להורים שמיומנויות חברתיות הן מיומנויות לכל דבר; אנחנו מלמדים ילד לקרוא, מלמדים אותו לכתובף מלמדים אותו לרכוב על אופניים.
אז למה אנחנו מניחים שהוא פשוט אמור לדעת לבד איך להצטרף לקבוצה של ילדים שכבר משחקים?
יש ילדים שזה בא להם באופן טבעי יותר, ויש ילדים שצריכים קצת יותר אימון.
ופה אנחנו יכולים לעזור.
איך מתחילים לבנות ביטחון חברתי?
1. מתחילים בסביבה בטוחה
אם בבית הספר יש עשרות ילדים וזה מרגיש לילד גדול מדי, נתחיל דווקא במפגש אחד על אחד אחר הצהריים. אפשר להזמין ילד אחד מהכיתה הביתה.
2. בוחרים ילד שמתאים לו
אפשר להתייעץ גם עם המורה. מי נראה לה שיכול להתאים? עם מי יש לו תחומי עניין משותפים? לא חייבים לבחור את הילד הכי פופולרי בכיתה.
3. מלווים את המפגש בלי לנהל אותו
אנחנו לא צריכים לעמוד ליד הילדים כל הזמן, אבל אנחנו בהחלט יכולים להסתכל מהצד ולזהות איפה קשה לילד.
4. נותנים משוב ממוקד אחר כך
ראיתם שהוא רצה לשחק במשחק אחד והחבר הציע משהו אחר, והילד שלכם הסכים? תגידו לו:
"ראיתי שרצית לשחק במשהו אחר, אבל כשהוא הציע משחק אחר זרמת איתו. זה בדיוק מה שעושים עם חברים, פעם בוחרים את המשחק שלך ופעם את שלו."
5. מתכוננים למפגש הבא
אפשר לחשוב יחד מראש אילו משחקים יתאימו, מה אפשר לעשות אם קצת משעמם, ואיך מתמודדים אם החבר לא רוצה לעשות בדיוק את מה שהוא הציע.
בהתחלה מפגש של ילד אחד יכול להיות מספיק. אחר כך אפשר להזמין שניים. אנחנו בעצם מגדילים בהדרגה את הזירה שבה הילד מתאמן.
לפעמים הבעיה היא בכלל לא איך להכיר, אלא איך להישאר במשחק
ופה כדאי לנו להסתכל קצת יותר עמוק:
נניח שהילד יודע לגשת לילדים, אבל ברגע שהם לא רוצים לשחק במשחק שהוא הציע, הוא נעלב והולך. או שאולי הוא מתקשה להפסיד. או שהוא רוצה כל הזמן לקבוע את הכללים. או שהוא נכנס מהר למאבקי כוח.
ייתכן ששם נמצא הקושי.
ואז במקום לומר לו "אתה צריך להיות יותר חברותי", אנחנו יכולים לעבוד על דבר מאוד מסוים: גמישות, יכולת להפסיד, להקשיב לרעיון של חבר, לפרגן או לחכות לתור.
אלו דברים שנראים לנו לפעמים קטנים, אבל הם קריטיים מאוד להשתלבות חברתית.
אפשר ממש לעשות סימולציות בבית. יש ילדים מאוד ורבליים שאפשר לדבר איתם ולעשות ממש משחק תפקידים.
אפשר להגיד:
"בוא נראה מה קורה עכשיו בהפסקה. אתה רואה שני ילדים משחקים בכדור ואתה רוצה להצטרף. מה אתה אומר?"
ואז כשהילד מציע תשובה, אנחנו ממשיכים:
"מעולה. ומה קורה אם הם אומרים שעכשיו הם באמצע משחק?"
מה עושים?
מה אומרים?
הולכים לילד אחר?
מחכים לסיבוב הבא?
אפשר אפילו להחליף תפקידים ולתת לילד להיות זה שכבר משחק ואנחנו ננסה להצטרף.
זה אולי נשמע קצת כמו משחק, אבל זה בדיוק העניין. אנחנו נותנים לו להתנסות בבית בסיטואציה שבבית הספר מלחיצה אותו.
אל תשאירו את הזירה החברתית בלי מענה
אני רוצה לסיים בנקודה שבעיניי היא מאוד חשובה.
קושי חברתי בתחילת כיתה א' הוא לא דבר חריג.
יש ילדים שמוצאים את המקום שלהם תוך יומיים, ויש ילדים שצריכים יותר זמן.
והרבה מהדברים האלה באמת ניתנים ללמידה ולשינוי.
אבל אני לא אוהב את הגישה שאומרת רק "עזבו, הוא יסתדר". יכול להיות שהוא יסתדר. אבל אנחנו יכולים גם לעזור לו להסתדר.
לברר מה קורה, לתת מקום לקושי, להקרין ביטחון, לייצר מפגשים בטוחים, לתרגל איתו איך מצטרפים, איך מתגמשים, איך מתמודדים עם סירוב ואיך שומרים על משחק נעים.
כל אלה בונים אצל הילד ביטחון חברתי, וזה משהו שהילד או הילדה יכולים לקחת איתם הרבה מעבר לכיתה א'.
אומר את זה בצורה ברורה: אל תשאירו את הזירה החברתית ריקה ממענה. אנחנו משקיעים המון בקריאה, כתיבה, חשבון והישגים לימודיים.
אבל היכולת להיכנס לכיתה ולהרגיש שיש לי מקום, שיש לי עם מי לשחק ושאני יודע איך ליצור קשר עם ילדים אחרים?
בעיניי זו זירה חשובה לא פחות, ולפעמים אפילו יותר.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער