איך שינוי בדרך שבה ההורים הגיבו לטנטרומים ולמאבקי הכוח שינה את ההתנהלות בבית – ובדרך גם שיפר את הזוגיות?
הם הגיעו אליי בגלל הילד. ילד ראשון, מקסים, שבגן תיארו אותו כ"ילד מתנה". אבל בבית? צעקות, ויכוחים, דחיפות, שריטות וטנטרומים סביב כמעט כל דבר. בתוך התהליך גילינו שהשינוי הגדול לא צריך להתחיל אצלו. הוא צריך להתחיל דווקא אצל ההורים.
אני אוהב במיוחד לעבוד עם הורים לילד ראשון.
לא בגלל שהילד הראשון "קשה יותר" או מביא עניין אחר, אלא כי בהורות ראשונה אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. אין לנו ניסיון קודם שאפשר להישען עליו, וכל כלי שההורים רוכשים בתקופה הזאת נשאר איתם אחר כך גם לילדים הבאים.
אני פוגש לא מעט הורים שאומרים לי אחרי הדרכה:
"את הדברים האלה לקחנו איתנו הלאה".
וזה בדיוק העניין. הדרכת הורים היא לא רק פתרון להתנהגות מסוימת של ילד. היא נותנת להורים שפה וכלים.
הזוג הזה הגיע אליי כשכבר היה ברור שהקושי בבית מתחיל לחלחל גם למערכת היחסים ביניהם.
הם היו הורים צעירים לילד ראשון, אמא כבר הייתה בהיריון עם הילד השני, ובבית הלכה והצטברה תחושה של עייפות.
הרבה עייפות.
בגן הוא היה נפלא. בבית הם כבר לא ידעו מה לעשות
הילד היה לקראת הכניסה לגן עירייה.
כששאלתי אותם איך הוא במסגרות, הם תיארו ילד מקסים. לאורך השנים בגנים הפרטיים לא עלו בעיות מיוחדות. להפך.
המסר מהגן היה פחות או יותר: יש לכם ילד מתנה. אלו המילים 🙂
אבל ברגע שהוא היה חוזר הביתה, הסיפור היה אחר לגמרי.
הוא היה צורח, נוהם, מתווכח כמעט על כל דבר. היו גם מקרים של דחיפות ושריטות. כל פעולה פשוטה הייתה יכולה בתוך כמה דקות להפוך למאבק.
וכמובן שהשאלה הראשונה היא תמיד: האם יש כאן משהו התפתחותי שצריך לבדוק?
שאלתי אותם על זה. שאלתי מה הצוותים אומרים, איך הוא מסתדר עם ילדים, איך הוא מתפקד במסגרת.
ושוב ושוב התמונה הייתה ברורה: בגן ילד נפלא!
אז התחלנו לבדוק מה קורה דווקא בבית.
ההורים ניסו הכול – ובעיקר דיברו המון
כשילד מתנהג בצורה שלא מקובלת עלינו, האינסטינקט ההורי שלנו הוא להסביר.
ואז להסביר שוב.
ואם זה לא עבד, אולי להסביר קצת יותר חזק 🙂
זה פחות או יותר מה שקרה כאן.
אחרי כל אירוע הם היו אומרים לו שככה לא מתנהגים. מסבירים לו למה לא דוחפים, למה לא שורטים, למה לא צועקים.
לפעמים אפילו היו אומרים לו: "אבל בגן אתה כל כך מקסים, למה בבית אתה לא יכול להתנהג ככה?"
בקיצור, הם דיברו איתו המון.
ובקצה השני, כשהדיבורים כבר לא עבדו והסבלנות נגמרה, הגיע הכעס; צעקות. איומים. לפעמים לשלוח אותו לחדר.
ואחרי שהכעס עבר, הם גם היו מרגישים רע עם עצמם.
מה שהיה מעניין הוא שגם הם ידעו להגיד שהתגובות שלהם תלויות מאוד במה שקורה ביניהם באותו היום. כשיש יותר מתח בין בני הזוג, גם הסבלנות כלפי הילד מתקצרת.
הם כבר הגיעו למצב שלפעמים הם פשוט העדיפו שתהיה איתם עזרה בבית. סבתא, למשל.
לא כי הם לא רצו להיות עם הילד שלהם. ההתנהלות איתו הפכה למתישה.
ואז שאלתי אותם שאלה פשוטה: הוא באמת לא מבין?
באחת השיחות אמרתי להם: רגע, למה צריך להסביר לו שוב ושוב שזה לא נעים כששורטים?
הוא לא יודע? הרי הוא מבין.
למה צריך להסביר לו בכל פעם מחדש שלא צועקים על אמא ואבא?
גם את זה הוא מבין.
ופה התחילה ליפול אצלם ההבנה.
בכל פעם שהוא מתנהג בצורה מסוימת, הוא מקבל את שני ההורים במאה אחוז.
אם הוא צורח, אז הרי שהם מדברים איתו.
אם הוא דוחף, הרי שהם מסבירים.
אם הוא עושה משהו יפה אחרי אירוע קשה, מיד מגיעות מחמאות, חיבוקים ו"איזה יופי אתה מתנהג עכשיו".
ואם הם כועסים? גם אז יש המון תשומת לב. פשוט תשומת לב מסוג אחר.
כלומר, לא משנה כמעט מה הוא עושה, ההתנהגות הזאת מפעילה את כל הבית.
אני אומר להורים לא פעם: במקום לשאול רק "למה הוא עושה את זה?", נסו לשאול גם "מה הוא מקבל מזה?"
כאן התשובה הייתה ברורה מאוד.
המון תשומת לב.
החלטנו לבחור מספר התנהגויות מסוימות ולהתחיל לטפל מהן
זו נקודה שחשובה לי מאוד. ואני רוצה להבהיר אותה כי זה נכון לכל אסטרטגיה של הדרכה הורית.
כשיש הרבה מאבקי כוח, לא צריך להתחיל לתקן עשרה דברים במקביל.
להפך.
בחרנו שני אירועים שחזרו על עצמם כמעט מדי יום והפכו לזירות קבועות של מאבק:
- סיום זמן המסך.
- הכניסה למקלחת בערב.
המטרה הייתה שההורים ירגישו בפעם הראשונה: אנחנו יודעים בדיוק איך אנחנו מגיבים.
לא מאלתרים.
לא אבא מגיב בדרך אחת ואמא בדרך אחרת.
ולא משנים את הכללים בהתאם לכמה כוח נשאר לנו באותו ערב.
מקרה ראשון: חצי שעה מסך שהפכה בכל יום למלחמה
ההורים נהגו לתת לו זמן מסך מוגבל של חצי שעה.
על הנייר זה נשמע פשוט. הבעיה התחילה ברגע שחצי השעה הסתיימה.
הם ביקשו ממנו לכבות. הוא לא כיבה.
ביקשו שוב. הסבירו. ניסו לשכנע. הציעו לו לעשות משהו אחר.
וככל שהוא התנגד יותר, כך הם דיברו יותר. ובשלב מסוים כמובן הגיע גם הכעס.
אז החלטנו על תגובה אחרת לגמרי.
חצי שעה מבחינת ההורים היא חצי שעה! נקודה.
ומה ההשלכה למעשים? אם בתום הזמן מבקשים ממנו לסגור והוא בוחר שלא לסגור, למחרת לא יהיה זמן מסך.
זה הכול. בלי הרצאה. בלי עשר אזהרות, ובלי ויכוח של עשרים דקות על למה מסכים זה לא בריא.
לפני שפונים לילד, מכינים את ההורים
ופה מגיע חלק שאני חושב שהוא קריטי בכל שינוי שאנחנו רוצים לעשות בבית.
לא מספיק להחליט מה תהיה התוצאה. צריך להתכונן למה שיקרה כשהילד לא יהיה מרוצה ממנה.
שאלתי אותם:
מה אתם חושבים שיקרה כשתבקשו ממנו לסגור?
האם יהיה טנטרום?
האם הוא יצעק?
האם הוא עלול לזרוק את השלט?
ממש ניסינו לחשוב מראש על התרחישים.
למה? כי הרבה פעמים הורים מקבלים החלטה מצוינת כשהילד לא בסביבה, ואז מגיע רגע האמת, הילד מתחיל לצרוח וכל הביטחון נעלם.
ככל שאנחנו מוכנים יותר לתגובה שלו, כך קל יותר להישאר רגועים ועקביים.
ורק אחרי שמתכוננים להכל, אז ורק אז מספרים לילד מה הולך להשתנות
אני מנחה הורים לא להמציא כלל חדש באמצע אירוע. בטח לבטח לא כשכולם עצבניים.
לא מודיעים לילד על שינוי כשהוא כרגע צופה בטלוויזיה ואנחנו כבר עצבניים. בחרו זמן רגוע.
בערב שלפני השינוי ההורים ישבו איתו ואמרו לו בצורה פשוטה מה הולך לקרות החל ממחר.
אני אוהב לבנות שיחות כאלה בשלושה חלקים:
עבר – הווה – עתיד.
במקרה הזה השיחה הייתה בערך כך:
- עבר: עד היום היו פעמים שביקשנו ממך לסגור את המסך ולא סגרת.
- הווה: אתה כבר ילד גדול ובוגר, ואתה יודע שזמן המסך בבית מוגבל.
- עתיד: מהיום, בכל יום שבו נבקש ממך לסגור ולא תסגור, למחרת לא יהיה זמן מסך."
זהו.
בלי נאום.
הילד אכן שמע מה יש להוריו לספר, והוא ענה להם משהו בסגנון "בסדר" והמשיך הלאה.
אומר לכם בהערת אגב, שזה מאוד אופייני.
אבל ילדים מבינים היטב מתי אבא ואמא אמרו משהו שהם באמת מתכוונים אליו.
רגע האמת הגיע: כך היה
כצפוי, הילד לא סגר את הטלוויזיה בזמן שהוריו אמרו לו.
ולמחרת הוא הגיע ורצה את זמן המסך שלו.
השלט לא היה שם.
ההורים הזכירו לו בצורה רגועה את מה שסוכם יום קודם. הוא כמובן לא אהב את זה.
הטנטרום לא איחר לבוא; הוא התעקש, כעס וניסה לשנות את ההחלטה.
אבל פה היה השינוי החשוב.
ההורים לא נכנסו איתו למאבק, ובו-זמנית גם לא ויתרו.
הורים! אפשר להיות אמפתיים ועדיין לעמוד בהחלטה.
אפשר לומר: "אני יודע שזה מבאס אותך. רצית לראות עכשיו. אבל אתמול לא סגרת כשביקשנו, והיום אין זמן מסך."
זה לא צריך להיאמר בכעס.
ההפך.
ביום שאחרי זה כבר נראה אחרת
יום לאחר מכן זמן המסך חזר.
כמה דקות לפני הסיום ההורים נתנו לו תזכורת קלה:
"עוד חמש דקות הפרק נגמר. אתה זוכר מה סיכמנו."
הפעם הילד סגר את הטלוויזיה. בלי דרמה גדולה ובלי כל תכסיסים או ניסיונות שווא לשנות את ההחלטה.
אין לכם מושג עד כמה ההורים היו מופתעים מהמהירות שבה זה קרה 🙂
ואין לכם מושג כמה זה מספק לשמוע פידבקים חיוביים מהורים. רגעים שמזכירים לי עד כמה אני אוהב את המקצוע שבחרתי בו.
מבחינת הילד קרה משהו מאוד פשוט כאן: בפעם הראשונה הוא לא רק שמע את ההורים אומרים משהו.
הוא חווה את התוצאה.
ורבותיי, זה ההבדל הענק.
וכך עשינו גם בנוגע לסירוב להתקלח
המקלחת הייתה עוד מוקד קבוע של ויכוחים.
במקום להמשיך לרדוף אחריו, לשכנע, לכעוס ולהפוך כל ערב למבצע צבאי קטן, חיברנו את ההתנהגות לדבר שהיה משמעותי עבורו.
ההורים נהגו להקריא לו שלושה סיפורים לפני השינה.
לכן נקבע כלל פשוט:
- מגיעים בזמן למקלחת – יש זמן לשלושה סיפורים.
- מתעכבים ולא מגיעים בזמן – נשאר זמן לסיפור אחד.
שוב, לא כעונש שנזרק מתוך כעס.
זו פשוט התוצאה של הבחירה.
התעכבנו עשרים דקות במאבק על המקלחת? נשאר פחות זמן לפני השינה.
גם כאן ההורים התחילו לראות שינוי מהר מאוד.
הדבר שהפתיע אותם יותר מהכול היה דווקא הבגרות שלו
בתוך תקופה קצרה הם סיפרו לי על ילד אחר בבית, ולא מפני שהאישיות שלו השתנתה, אלא מכיוון שהוא הפך פתאום לילד שלא מתווכח על כל דבר.
כמובן שום דבר לא מושלם כן? בסופו של דבר עדיין היו ויכוחים פה ושם. אולם מאבקי הכוח הפסיקו להשתלם לו, וזה היה ניכר בהחלט.
ההורים מצדם הפסיקו להפוך כל אירוע קטן לשיחה, משא ומתן או פיצוץ.
הם נעשו ברורים יותר, רגועים יותר ובעיקר בעיקר – מתואמים יותר.
וזה הבדל עצום.
ומה אני לוקח מהמקרה הזה?
הורים צעירים נוטים לחשוב לפעמים שהילד הראשון הוא זה ש"מלמד אותם להיות הורים".
יש בזה משהו,
אבל
אני חושב שאנחנו לא חייבים ללמוד הכול דרך עייפות, צעקות וניסוי וטעייה.
לפעמים שינוי קטן מאוד בתגובה שלנו משנה את כל האירוע.
במקרה הזה הילד לא היה "ילד קשה", גם ההורים לא היו הורים לא טובים.
פשוט נוצר דפוס שבו הילד פועל, ההורים מגיבים בדרך מסוימת, והתגובה שלהם מחזקת בלי כוונה את אותה ההתנהגות שהם כל כך רוצים שתיפסק.
ברגע שהם שינו את הצד שלהם במשוואה, גם הוא התחיל לשנות את שלו.
וזה אולי המסר המרכזי שאני רוצה להשאיר אתכם איתו:
אנחנו לא תמיד יכולים לקבוע איך הילד שלנו יגיב.
אנחנו כן יכולים להחליט איך אנחנו נגיב אליו.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער