הירדמות עצמאית אצל פעוטות
בשונה מייעוץ שינה לתינוקות, ילד בן שנתיים שמתקשה להירדם לבדו או לא נרדם בכלל לבדו (אלא רק בעזרת ההורים) יצריך גישה מעט שונה של הדרכה הורית משולבת ייעוץ שינה.
הסיבה לכך טמונה בגישה של ההדרכה ההורית ועל-פיה: כל שינוי התנהגותי שנרצה לחולל אצל ילדינו, מצריך קודם כל שינוי התנהגותי אצלנו. ברגע שנשנה את תגובתנו / התנהגותנו, כך הילד גם יתאים את עצמו אלינו וישנה את התנהגותו בהדרגה.
כשמדובר בגילאים מתקדמים דוגמת שנתיים, צריך להבין שיש כאן נורה אדומה. כי הילד בעצם מבחינת תחושת המסוגלות האישית שלו, הוא איננו חש בטוח בעצמו שהוא יכול להירדם.
במאמרים רבים שכתבתי בנושא שינה אצל תינוקות, אני מדגיש עד כמה ההירדמות העצמאית היא למעשה הפעולה העצמאית הראשונה שלנו. לכן, נצפה מילד בגיל שנתיים שיחזיק במסוגלות אישית זו, וחשוב לקחת בחשבון שבלעדיה, הרי שתהיה לכך השפעה ישירה על ביטחונו העצמי ותפישתו העצמית.
עלינו לפעול, ויש בהחלט מה לעשות בנושא.
ראשית כל היו נחרצים
הירדמות היא דבר שאני מתייחס אליו ברצינות המרבית. היא אלמנט בסיסי שאנו רוצים לתת לילדינו. וגם: אנו רוצים לתת את זה לעצמנו. את היכולת לנוח. הווי שכזה בבית וודאי שישפיע על כל הבית, על מערכת היחסים שלנו עם ילדינו, על מערכת היחסים בינינו כבני זוג.
ישנם הורים שמספרים כיצד הילד עובר אליהם למיטה באמצע הלילה ואומרים לי 'אנחנו עייפים, שיישן אצלנו העיקר שיישן'. אך אם הגעתם אלי למאמר הזה, זהו סימן שאתם עייפים ושאתם מרגישים שהשינוי מוכרח לבוא.
אני מקדים ואומר זאת כיוון שחשוב לי שתיכנסו לתוך הגישה זאת. הגישה ההורית היא קריטית כאן. עלינו לבל החלטה שפועלים, ולא ללכת ימינה-שמאלה, לא להתפשר ולא לוותר. יהיו כמה ימים קשים, יהיו ימים מאתגרים, אך בסופם יבוא התגמול. וזה שווה הכל.
בעיקרו זהו עניין של תגובה
בכל ההדרכות ההוריות שאני מעביר, אחד מן העקרונות הבולטים והמובילים שאני מנחיל הוא שהשינוי מוכרח להתחולל קודם כל אצלנו ההורים. ברגע שנשנה את התגובה שלנו / ההתנהגות שלנו, כך גם ילדינו יגיבו בהתאם.
ולכן, ילד בגיל שנתיים שלא מסוגל להירדם לבדו הוא ברובו תוצר של תגובת ההורים.
כוונתי היא שההורים מגיבים בצורה כזאת שאומרת לילד: אתה לא נרדם, ואנחנו כאן לעזור לך. נשמע תקין לא? ובכן זוהי בהחלט גישה הורית מובנית, אך היא פוגמת באופן שבו אנו מאותתים לילדנו כי אנו סומכים עליו ועל היכולות האישיות שלו.
זה להחליט קודם כל לבד מה התגובה שלכם: למשל אם הילד מגיע אליכם למיטה, איך אתם מגיבים לזה. מהו סל התגובות שלכם. וזה דבר שאני עובד עליו למשל יחד עם ההורים בקליניקה.
זה להחליט שמיידעים את הילד בהחלטה: מדברים איתו על זה. לא רגע לפני שינה, אלא בזמן נוח ורגוע. בוחרים חלון זמנים נכון שבו נסביר לו שמעתה לא ישנים יותר אצל ההורים, או שמעתה אין הירדמות עם ליטופים או עם ישיבה ממושכת לצד המיטה.
זה להחליט שמקדישים לזה את הזמן: היו מוכנים ל-3 עד 4 לילות קשים, אבל דעו שאחרי זה זה מסתדר! החליטו על מועד שבו תהיו במיטבכם. אל תבחרו במועד שבו יש לכם פרויקט חשוב בעבודה או לוח זמנים צפוף. אתם מוכרחים להיות פנויים לכך באופן מלא, ולצעוד אל עבר המשימה בנחישות ובנכונות מלאה.
כל מה שצריך הוא 3-4 ימים
אתם קוראים נכון, זה באמת ובתמים יסתדר בתוך זמן קצר. מה שנמשך הרבה מעבר למצופה, יכול להסתיים ולו בזכות שינוי אחד קטן בגישה.
זכרו כי אתם לא רק קונים לעצמכם זמן שינה או זמן אישי לעצמכם, אלא גם מקנים לילדכם כלים לחיים. הבסיס למסוגלות עצמית, לאחריות ולחוסן אישי.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
אודותיי
שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים, יועץ שינה, בעל תואר שני בחינוך ואיש חינוך.
ילד בן שנתיים שלא יודע לישון לבד זהו אתגר עצום עבור הורים, אך הוא גם פתיר במהירות מפתיעה למדי. בכל שאלה והתייעצות בנושא זה, אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר טלפוני, לכתוב לי בוואטסאפ או להשאיר לי פנייה באתר. בטופס יצירת הקשר תוכלו אף לתאר לי את המקרה עמו אתם מתמודדים, כך שאדע להגיב לכם בצורה מדויקת הרבה יותר.
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער