הילד מתנהג לא יפה כלפי המורה ומותיר אותנו חסרי אונים
התנהגות לא הולמת בבית הספר או בגן היא אחד מן הנושאים הבולטים שמביאים אלי הורים להדרכה הורית. במקום מסוים, ישנה תחושת חוסר אונים של ההורה אל מול ההתנהגות שכן אין לנו שליטה ממשית על מה שקורה בגן/ביה"ס.
אם הילד נניח מתקשה בלימודים או לא רוצה להשקיע בלימודים, הרי שאנחנו יכולים לצוות לצידו מורה פרטי/ת, או לשבת איתו ולהקדיש יחד איתו את הזמן ללמידה.
אם הילד לא מסיים מטלות עד הסוף או לא לוקח על עצמו אחריות כפי שהיינו מצפים, הרי שנוכל לחנך אותו ולהנחיל לו את הערכים הללו בהדרגה. גם אם הדבר מאתגר, הרי שהוא בשליטתנו (ותוכלו למצוא כאן מאמר שכתבתי בנושא מטלות).
והנה כאן, ישנו אתגר אחר.
אני תמיד אומר שהאתגר החברתי (נניח והילד מתקשה לרכוש חברים) והאתגר ההתנהגותי (מה שאנחנו מדברים עליו כאן) אלו הם שני קשיים שמשרים על ההורים תחושה קשה של חוסר שליטה. הרי הם לא יכולים להתעקש שלילד יהיו חברים, והם גם לא יכולים לעמוד ליד הילד ולהשגיח עליו בזמן שהוא בגן או בלימודים.
הגננת מתקשרת במהלך היום ומספרת שהילד נושך את חבריו, או מעלה טענות כאלו ואחרות עם עיניים נוזפות בכל פעם שבה אנחנו אוספים את הילד מן הגן.
המורה מספרת שהילד מתחצף אליה או לא מקשיב לה, או שאנחנו מקבלים משוב על כך שהילד לא מקבל מרות. התסכול שלנו גובר, הריבים עם הילד הופכים לתכופים יותר, ו… דבר לא משתנה.
מה עושים?
לא אומר תמיד, אך לרוב אפשר למצוא סימנים לכך גם בבית
אני לא בא להצדיק את המסגרת, ואולי הילד חווה שם טריגרים שמעודדים אותו להתנהגות הפסולה. אבל אני גם לא יכול לומר לכם שאפשר להתעלם מן הנושא.
בכל פעם שבה מופנית אלינו טענה בנוגע להתנהגות הילד, חשוב שנסתכל עליה בראייה ביקורתית, ושלא נפעל מיד בתגובת אנטי נחרצת שמגנה עליו. או כפי שאמרתי קודם – הכי חשוב לא להתעלם.
אני תמיד נוהג לשאול הורים: האם היה אפשר לראות סימנים לכך בבית?
אם הילד מתחצף למורה, אולי הוא גם מרשה לעצמו להתחצף יתר על המידה בבית? אם הילד נושך בגן, אולי הוא נושך גם את האחים שלו? את ההורים?
פעמים רבות, ההתנהגות בגן או בבית הספר, לא מפתיעה את ההורים. היא לא תופסת אותם לגמרי לא מוכנים. כן יש התרחשויות בבית, וברגע שיש התנהגות דומה בבית, סביר שהיא תזלוג אל בית הספר או הגן.
וכאן טמונה השליטה שלנו: להתחיל לעבוד על זה בבית
במידה ואמרו לנו שבמסגרת הגן הילד דחף ילד אחר ועושה זאת לעתים קרובות, או שבבית הספר הילד דיבר לא יפה אל המורה או התחצף לאחד מאנשי צוות החינוך, עלינו לבחון בעין קפדנית הרבה יותר כיצד הוא מתנהג בבית.
האם הוא מתחצף לאחים שלו? בדרך כלל נראה שזו התנהגות שהילד סיגל לעצמו קודם לכן. ייתכן והדבר עבר לנו מתחת לרדאר או שהתרגלנו אליו, ואילו בבית הספר או בגן הוא מקבל ביטוי חריף הרבה יותר.
עלינו לשנות זאת, ובידינו לשנות זאת.
כיצד אתם וודאי שואלים?
הקו המנחה בכל הדרכה הורית הוא שהשינוי בהתנהגות של ילדינו צריך להתחיל קודם כל בשינוי התגובות שלנו, ההורים.
אם כל מה שעשינו עד כה, לא עזר, אז עתה אנחנו נצטרך לבוא ולבדוק מהן הנסיבות שהובילו להתנהגות המאתגרת, וכיצד אנחנו יכולים לשנות זאת ולהגיב לכך באופן שונה.
ואני חוזר לאופן שבו התחלתי את המאמר: לילד שמתקשה בלימודים אנחנו מצמידים מורה פרטית או יושבים איתו ומכינים איתו שיעורים. כך עם ילד שמתקשה חברתית אנחנו יכולים לשבת איתו ו'ללמד' אותו איך להתנהג בשעת תסכול, כעס, עצב ואכזבה.
להצטייד בכלים הנכונים
אנסה להדגים את התהליך שאני עורך עם ההורים, והמטרה העיקרית שלי היא להעניק כלים; כלים להורים שיעזרו להם להגיב בצורה שונה ובכך להכווין את התנהגות הילד לכיוון הנכון.
הרי לא יעזור שנגיד לילדנו: 'לא מדברים ככה למורה' או 'אל תעשה לחברך'. אני תמיד נוהג לומר: ילדים לומדים מחוויות ולא מדיבורים.
ילדכם צריך להבין שיש השלכות להתנהגויות מסוימות. אי אפשר עוד להבליג. יש להכתיב קווים אדומים.
בכל הדרכה אני תמיד מבהיר: לא מפילים על הילד עונש סתם כך משום מקום. מכינים אותו לזה. מדברים איתו על כך.
שוחחו עם הילד, הסבירו לו ש"אנחנו לא מוכנים עוד לקבל את ההתנהגות הזאת, ואם היא תחזור על עצמה מעתה יקרה כך וכך". למשל לא תקבל דמי כיס, או לא נלך לתערוכת הרכבים שכל כך רצית וכיוצא בזה.
לצד זאת, אני גם לא תומך נלהב בעונשים וחשוב לי להדגיש בפני הורים שעלינו לחזק את הילד. אם אומרים 'התנהגת לא יפה ולכן כך וכך', הרי שצריך גם לדעת לתת פידבק חיובי כשאפשר, לדרבן ולעודד התנהגות טובה.
והטיפ החשוב מכול: אם לא תשרטטו לעצמכם קווים אדומים, גם לילד לא יהיו קווים אדומים
אני תמיד מדגים את זה על חגירת חגורת בטיחות ברכב לפני נסיעה, בלתת יד לפני שחוצים את הכביש או במניעת גישה מילדינו מלגעת בשקעים ומתגים חשמליים.
לכולנו יש קווים אדומים, נושאים שעליהם אנחנו לא מוכנים לשמוע 'לא' ו-'אולי'.
השאלה שלי היא כזאת: מה נחשב בעינינו להתחצפות של הילד? יש הורה אחד שמבחינתו כשהילד טורק את הדלת בעצבים בבית זוהי התחצפות, ויש הורה אחר שרק אם הילד יקלל אותו אז הדבר ייחשב להתחצפות.
עליכם להסכים ביניכם כהורים, מהם הקווים האדומים שלכם. על מה תנקטו בענישה, ואיזו התנהגות חיובית תעודדו.
רק כאשר תכתיבו לילדים שלכם גבולות גזרה ברורים, כך תדעו מתי לאכוף אותם, וכך ילדיכם ידעו להבין מהי התנהגות פסולה ומהי ההתנהגות הרצויה.
הגדירו התנהגות רצויה ולא רצויה, והגדירו את ההשלכות שיהיו להתנהגויות שכאלו.
כל עוד אין השלכה למעשים פסולים, כך ילדיכם ימשיך להתנהג כך גם מחוץ לבית, כמו להתחצף למורה בבית הספר או למשוך לילד בשיער בגן.
ובכל שאלה והתייעצות, אשמח לסייע ולבחון כיצד נוכל לקדם תהליך יעיל, ולעתים תופתעו: גם מהיר (כמובן שזה תלוי בנסיבות). שמי רון שמעוני, יועץ הורים, יועץ שינה, בעל תואר שני בחינוך וככחלק מתפקידי כיהנתי כמנהל חטיבת ביניים.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער