איך מתמודדים עם התקפי זעם אצל ילדים?
אין הורה שלא חווה אותם; נקרא להם טנטרום, נקרא לזה התקף זעם או התקף עצבים. לרוב, נראה את זה לראשונה סביב גיל שנתיים וחצי – שלוש, אז הילד לפתע מגיב בבכי גדול, בעקשנות, באלימות או התנגדות כשהוא איננו מקבל את שרצה.
עבור כל הורה, גם המיומן ביותר, הרי שזוהי חוויה מטלטלת. תחושת חוסר אונים של ממש. לעתים היא כרוכה במבוכה רבה.
התחושה של הורים המגיעים אלי היא שאין להם שליטה. אין להם שום יכולת להגיב או לעשות משהו בנידון. הילד לפתע מתפרץ, מתנגד לחלוטין, שוכב על האדמה וצורח.
'רון אני רציתי לקבור את עצמי באדמה', או 'כולם הסתכלו עלינו, הרגשתי שחשבו שאני עוד שנייה מרביצה לילד', 'נתתי לו זמן והייתי הכי בסדר בעולם והוא הגיב בצורה כזאת' – כל התחושות שלכם מובנות, וכל הורה יזדהה אתכם.
מה עושים? איך מתמודדים?
קודם כל - זה קורה לכולם
צרת רבים נחמת טיפשים? או שמא צרת רבים חצי נחמה? אם תשאלו אותי, בהורות לכו על 'חצי נחמה' עד הסוף וחבקו אותה בשתי ידיים.
זה קורה לכולם וזה עוזר. כי המחשבות שלנו יכולות ללכת למחוזות קיצוניים, להאשמה עצמית, לתסכול עצום.
אם זה לא קרה לכם, דעו שאתם מיוחדים. כי זה קורה לכל ילד. כל ילד באזור גיל השנתיים וחצי – שלוש, מבין לפתע שהוא אדון לעצמו. זהו 'גיל ההתבגרות הראשון'.
ויותר מזה: ברגע שתבינו כי כל הורה עובר את זה, כך גם תבינו שההורים שסביבכם שמביטים עליכם, עושים זאת לא מתוך תחושה שאתם 'הורים מכים' אלא כי הם מזדהים ומבינים.
שנו גישה, וכבר מן התחושה המעודדת הזאת, תוכלו לטפל בסיטואציה בצורה הרבה יותר שקולה ונכונה.
'תודה על דברי העידוד, אבל מה עושים?!'
ברגע שזה קורה, חשוב להבין שהתגובה שלנו היא זו שתקבע האם יהיה התקף עצבים אצל ילדנו גם בפעם הבאה, ובאיזו עוצמה הוא יגיע.
אם למשל נגיב בצורה שמטרתה להשקיט את הילד ולהניח את דעתו, הרי שהוא הטנטרום יחזור על עצמו. הרי הילד למד שכאשר הוא מגיב בצרחות, הוא מקבל עוד זמן על הנדנדה בגינת השעשועים. או הוא למד שאם הוא נשכב על הרצפה במכולת, אז הוא מקבל את השוקולד שקודם לכן אמרנו לו לא.
ילדים לא מנסים לעשות לנו בכוונה, הם מנסים ללמוד את העולם, את החוקים שלו. הרי אם משהו עובד לכם כמו שעון, תוותרו עליו? וודאי שלא. גם הם.
התקף עצבים אצל ילדים זוהי דרכם להשיג דברים.
1. התקפי זעם לא יעזרו לילד להשיג את מבוקשו
ראו בכך ככלל ברזל. אתם מוכרחים שהוא יבין שבדרך הזו הוא לא ירוויח דבר.
גם אם זה כרוך עכשיו בסצנה שלמה שמתרחשת לעיני הקונים והקונות, גם אם זה קורה בגינה ציבורית, החלטתם משהו והוא יקרה.
סמכו עלי שזה אולי לא נעים, אבל זה ימנע מכם את אי הנעימויות העתידות לבוא.
2. זה לא אומר שאתם צריכים להתעלם
גם כיוון שאנחנו רוצים לשמור על הילד שלא יפגע בעצמו בטעות ויטיח את עצמו על הרצפה, וגם כי צריך להיות שם עבורו ולנחם אותו. בשבילו זו טלטלה קשה.
אל תתעלמו, אל תאיימו שתלכו. איום ב'אני הולך' הוא קודם כל איום סרק שלא באמת נבצע ולכן חבל שנעשה משהו שאין לו תוקף, ויותר מכך: לא נרצה לשדר לילד שאנחנו עוזבים אותו בשעת מצוקה.
תנו לילדכם חיבוק ותשומת לב. הראו אמפתיה והרגיעו אותו. 'אני מבין חמוד ואני יודע שאתה נהנה בנדנדה אבל אנחנו הולכים'.
באותה נשימה אומר שגם אל תנחמו יותר מדי בבית ולאחר מכן. גם אובר-תשומת לב יכול להביא להתקפי זעם חוזרים. הרי לילדים אין הבדל בין תשומת לב שלילית לחיובית.
3. מתייחסים למה שקרה כשהרוחות נרגעות
עיקרון שאני מלמד בהדרכה ההורית הוא זמן תגובה וזמן חינוך.
יש לנו את הזמן שבו אנחנו מגיבים לסיטואציה, אבל בחינוך עלינו לחכות כשכולם רגועים, שקולים ונינוחים. גם כי הילד לא באמת יבין את העונש ויהיה בסערת רגשות, וגם כי אתם ההורים תהיו בסערת רגשות ותתנו עונשים לא שקולים. ייתכן שתאיימו בעונש שאתם לא באמת תבצעו.
קודם כל התמודדו עם הסיטואציה וסיימו אותה.
רק לאחר מכן, הגיבו לילד ודברו איתו על מה שקרה.
'תראה חמוד, אתה הגבת מאוד לא יפה במכולת, ולכן בפעם הבאה לא נעבור במכולת אחרי הגן'. או 'הגבת מאוד לא יפה בנדנדה והיינו צריכים ללכת. מחר אחרי הגן אנחנו נלך ישר הביתה בלי לעבור בגינת המשחקים'.
וזוהי גם כל המטרה של ההדרכה ההורית: לא משנים את הילד, אלא משנים את התגובה. וילדכם? הוא מבין. הוא יצור חברתי והוא לומד ומסיק מסקנות איך צריך להתנהג.
דברי סיום
דמיינו לעצמכם את הגננת שצריכה יחד עם 2 סייעות להתמודד עם עשרות ילדים. האם היא באמת תגיב ותענה על מבוקשו של כל ילד שיתרגז?
הורים רבים מופתעים לגלות כיצד ילדם מתנהג בצורה שונה בתכלית בגן. כל מה שהגננת והצוות החינוכי עשו, היה להגיב אחרת מאתנו. ילדינו יודעים להתאים את עצמם אל הסיטואציה.
בהדרכה הורית אנו מחזירים את השליטה אלינו, לומדים את העקרונות הללו. מבינים את הסיטואציה שמתרחשת מולנו ונוהגים באופן שקול, אופן שיאפשר לנו לפלס את הדרך אל עבר שינוי.
רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?
התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:
אודותיי
שמי רון שמעוני נעים מאוד 🙂
אני יועץ הורים בעל תואר שני בחינוך ומנהל חטיבת ביניים.
במסגרת הדרכותיי אני פוגש הורים המתמודדים עם אתגרים שונים ומשתנים. המכנה המשותף בין כולם הוא ביכולת של ההדרכה ההורית להקנות להורה שליטה על ההווי שבבית.
לא תלמדו כאן איך לצעוק, לא תלמדו איך להטיל עונשים מאיימים קשים יותר ויותר, חלילה לא תלמדו לאיים בספירה עד 3. כאן תלמדו איך עושים את הדברים אחרת. איך מפסיקים לבזבז אנרגיה כה רבה על מאבקים, ולהביא לשינוי מן הקצה אל הקצה.
בכל שאלה והתייעצות בנושא התקף עצבים אצל ילדים וכן בכל סוגיה אחרת, אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר טלפוני, לכתוב לי בוואטסאפ או להשאיר לי פניה באתר.
מידע על הדרכות ההורים שאני עורך:
הדרכת הורים לתינוקות | הדרכת הורים לילדים | הדרכת הורים לבני נוער