הדרך הנכונה להתמודד עם ילד שאומר 'בא לי' ו'זכותי'

הדרך הנכונה להתמודד עם ילד שאומר 'בא לי' ו'זכותי'

תוכן עניינים

האתגר שכל הורה חווה

אחד מן הנושאים המאתגרים ביותר עבורנו כהורים, הוא כשעלינו לומר לילדינו מה לא לעשות. 'אל תדבר ככה' או 'אל תעשה ככה', ילד שמתקלח או לא מתקלח, אוכל או לא אוכל. ומדוע ישנו קושי כה רב?

פשוט מאוד: כי אנחנו מבינים (גם אם אנחנו לא אומרים זאת בקול רם) שאין לנו שליטה מלאה.

כל עוד הילד עושה מה שביקשנו, מעולה. הילד מסרב? עומד על זכותו, אומר שבא לו; פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים. נכון, יש דרכי פעולה, ונכון שאפשר תמיד להרים את הקול, אך בואו נודה על האמת: האנרגיות נגמרות מהר, וכל שכן אם מדובר בוויכוחים חוזרים ונשנים, יום אחר יום אחר יום.

איך מתמודדים? אענה קודם כל כאן מה לא עושים: מפסיקים עם הצעקות והאיומים. ואת זה אני אומר בשבילכם קודם כל. זה גוזל מכם אנרגיות, זה לא משיג את המטרה, ולפעמים זה אפילו מעצים את האנטיגוניזם.

אז מה כן עושים?

כמו בכל דבר, זה עניין של תהליך, אך זה משתלם

אם נסתכל על המכנה המשותף בין ילדים שנוהגים לומר בא לי וזכותי, הרי שמדובר בפינוק.

אני לא אנסה לתאר את התא המשפחתי שלכם בצורה מדויקת כיוון שכמובן זהו מאמר כללי ואין לי את כל הנתונים; אך אני מניח שאתם לא נוהגים לדרוש מילדיכם יותר מדי דברים. יש הורים שפשוט מרגישים לא נעים, יש שעושים זאת מייסורי מצפון (למשל כיוון שהם עובדים שעות רבות ולא נוכחים בבית) וכדומה.

בשורה התחתונה: הילדים לא רגילים שבאים אליהם בדרישות, וברגע שכן מבקשים מהם משהו או שמונעים מהם משהו שהם רצו, הם מיד דורשים את 'זכויותיהם'. לעתים זה יכול לבוא באופן מעט בוטה עם צעקות, השכבות על הרצפה, וכיוצא בזאת.

המטרה שלי כאן היא לומר לכם שאתם צריכים להתחיל עם ילדיכם תהליך; תהליך שיגרום להם לשנות את נק' ההסתכלות שלהם על הדברים. הם כרגע לא מסתכלים על החובות שלהם, על מה שלאחרים בה, על היכולת לראות את הזולת. וזה בסדר, הם הורגלו לכך. איש מאתנו לא יקבל בלבביות הרעת תנאים 🙂

העצימו את ילדיכם - תנו להם משימות (בהדרגתיות)

לכן, כשהורים שואלים אותי על ילדיהם ומספקים על ילד למשל בכיתה א' או ב' שאומר כל הזמן בא לי וזכותי, אני אומר ככה: תשאלו רגע את עצמכם איך אתם יכולים להעצים אותו? איך אתם יכולים לתת לו דברים שהוא גם יעשה, ולא רק יקבל.

כאן המקום שלכם ההורים, לדאוג למטלות קטנות.

למשל: לסדר משחק כזה או אחר שכן אם הילד שיחק אז אין סיבה שהוא לא יחזיק למקום.

או לפנות את הסכו"ם והכלים לכיור, 

או אם הילד יסיים להתקלח אז הוא יכול להביא לעצמו את המגבת, להתלבש לבד, לבחור את הבגדים שהוא רוצה לשים.

אם יש אחים אז אפשר להשתמש בהם, ולמשל לבקש מהאח הגדול שיעזור לאח הקטן, או לבקש מהאח הקטן שיעזור לגדול ויביא לו משהו.

שימו לב, אני לא נותן כאן משימות קשות, במיוחד לאור העובדה שכנראה שילדיכם לא קיבלו משימות רבות עד כה. חשוב להקפיד על 'סרגל מאמצים'. לעשות הכל בהדרגה.

ככל שילדיכם יבצעו משימות קטנות, וגם יקבלו פידבק חיובי (שכן אין תחושה ממלאת יותר לילדים מאשר לקבל פירגון מכל הלב מההורים), הרי שזה רק ייתן להם חשק לעוד משימות. הם ירגישו אחראיים, הם ירגישו בוגרים, הם ירגישו מסוגלים (ובנושא זה אשמח להמליץ על טיפים לחיזוק תחושת המסוגלות).

ככל שתהיו עקביים, תוכלו לראות כיצד אט-אט הילד ירצה לעזור.

זה כבר לא יבוא ממקום בו אתם מבקשים, אלא ממקום בו הילד רוצה לעזור ויוזם באופן עצמאי. הוא ירגיש שזאת זכות לעזור ולא רק חובה.

הימנעו מ'שליפות', תכננו את המהלכים שלכם

לעתים אני פוגש בהדרכת ההורים, בהורים שמספרים לי על הוויכוח המר שנוצר ממשפטי הבא לי וזכותי, מסירובים לעשות משימות שונות.

הורה שסיפר לי כיצד נכנס ממש להתנצחות עם הילד וענה לו בכעס ש'אם בא לך, אז גם לי בא!' ואז עמד על שלו וכדומה.

אני אומר כך, אסור ש'נשלוף' את המשפטים שנרצה לומר לילדינו. נתכונן לכך, ונחשוב גם על ההשלכות שיכולות להיות למעשיהם.

בכל ההדרכות אני תמיד, אבל תמיד יוצר תוכנית פעולה מראש עם ההורים.

כך נעשה גם כאן: חשבו מראש על עונשים (אני יותר אוהב את המילה השלכות) שינבעו כתוצאה מהסירוב של הילד לעשות דבר מה או מהרצון של הילד לקבל משהו עד כדי וויכוח. 

קחו את ילדיכם לשיחה ואמרו להם מראש: 'תראה חמוד, אני חושב שאתה כבר גדול מספיק כדי להביא שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים ולא תמיד עושים רק מה שרוצים. מעכשיו דברים ישתנו', והסבירו להם מה יקרה להבא.

אל תתעצבנו, אל תהיו אגרסיביים. הסבירו בקול רגוע, ואם הילד עצוב כתוצאה מהשינוי הביעו גם אמפתיה. אבל תעמדו על שלכם.

וחשוב גם לדעת לפרגן

כמו שיש השלכות למעשים לא רצויים, כך חשוב שגם נחשוב על תגובות חיוביות כשהילד כן נענה בחיוב.

במאמר שכתבתי בנושא עונשים יצירתיים לילדים אני מסביר שבמקום להעניש, אפשר ורצוי גם לצ'פר. אני חושב שכשילד מקבל צ'ופר על התנהגות חיובית, הוא מרגיש מוערך. לא תמיד חייבים לתת צ'ופר, אפשר גם פשוט לפרגן במילים.

לא תאמינו כמה שזה מעצים, ממלא ומעניק להם תחושת גאווה אמיתית.

מדובר בתהליך, זה לא שבין לילה הכל ישתנה. אך כמו כל דבר בחיים, גם כאן, חשוב להתחיל ולעשות ולו את הצעד הראשון.

שליחת שאלה

רוצים לדעת כיצד ניתן לחולל שינוי כבר מן המפגש השלישי?

התקשרו אלי: 050-9990416, או תארו לי את המקרה כאן ואשוב אליכם בהקדם:

אודותיי

שמי רון שמעוני, אני יועץ הורים, בעל תואר שני בחינוך, יועץ שינה ובעברי כיהנתי כמנהל חטיבת ביניים (וגם כיום אני עודני במערכת החינוך).

בכל שאלה והתייעצות בנושא ילד שאומר בא לי או זכותי בלי הרף, אשמח לעזור. אני מזמין אתכם להתייעץ איתי טלפונית, בוואטסאפ או בהשארת פניה (בטופס תוכלו גם לתאר את האתגר עמו אתם מתמודדים).

מכירים הורים שיוכלו להיעזר במידע? שתפו אותו איתם :)

לשיחת ייעוץ ראשונית:

לשיחת ייעוץ ראשונית:

השארת פניה מהירה:

התייעצו איתי

השאירו פניה